66 אחוזים מהעולים לישראל על פי חוק השבות ב־2020 לא היו יהודים. כך פרסם השבוע המרכז למדיניות הגירה ישראלית, בהתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הנתון המדהים הזה חייב להדליק נורה אדומה בוהקת אצל כל העוסקים בנושא, ולקרוא לחשיבה מחודשת על מדיניות העלייה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
ההתעקשות על "למידה בזום" בזמן הסגר תזיק לכלכלה כשנצטרך להתאושש
ילכו שניהם יחדיו: חיבור של גנץ ובנט יביא לפיוס לאומי
כדי שהתמונות מוושינגטון לא יחזרו גם אצלנו, דרוש חינוך אזרחי
הגירתם של מי שאינם יהודים לישראל מבוססת על הסעיף בחוק השבות המכונה "סעיף הנכד". על פיו, בניהם ונכדיהם של יהודים זכאים לעלות לישראל גם אם ההורה או הסב היהודי אינו חי בארץ. כלומר, זהו לא סעיף של איחוד משפחות, אלא מתן זכות עצמאית לעלייה לישראל למי שאינם יהודים לכל הדעות. שיעורם של העולים הללו מכלל העולים רק הולך וגדל.
זכאי חוק השבות שאינם יהודים, המשתמשים בזכותם לעלות לישראל, מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. הראשונים הם מי שמשלל סיבות, אף שאינם יהודים על פי דתם, מעוניינים להשתקע במדינת ישראל ולקבוע בה את חייהם. הקבוצה השנייה, שהיקפה התרחב מאוד בשנים האחרונות עקב תיקון חוק ביוזמת מפלגת ישראל ביתנו, היא "עולי דרכונים". מדובר בזכאי שבות שלא מעוניינים כלל לגור בארץ, אלא חושקים רק בדרכון ישראלי בר תוקף. לשם כך הם נרשמים כעולים, מגיעים ארצה לתקופות קצרות – בין ימים ספורים לשבועיים־שלושה – וחוזרים לארצות המוצא. את סיפורה של הקבוצה הזו גולל כאן בהרחבה בעבר עמיתי צביקה קליין, ובחודשים האחרונים עסקו בכך גם העיתונאים קלמן ליבסקינד ממעריב ורביב דרוקר מערוץ 13.
הקבוצה השנייה מציבה אתגר מדיני ודיפלומטי למדינת ישראל, שנאלצת להתמודד עם אזרחים רבים הנושאים את דרכונה אך זיקתם אליה רופפת. אך דווקא האתגר שמציבה הקבוצה הראשונה בפני המדינה, זכאי השבות שעולים לישראל כדי להשתקע בה, גדול פי כמה. זו קבוצה שרואה בעצמה חלק מהרוב היהודי בישראל, וכך היא גם נתפסת בעיני רבים מהיהודים בארץ. נעשו ונעשים ניסיונות רבים כדי לגייר חלקים גדולים בה, אך חלק הארי של העולים הלא יהודים אינו מעוניין בגיור, ודאי לא לפי כללי ההלכה. וכך, דווקא החוק שנועד לבטא את אופייה היהודי של המדינה, הופך לשער להתאזרחות מהירה של לא יהודים. הוא מגדיל את נישואי התערובת ונוגס ביהדותה של המדינה בעקבות לחץ גובר והולך לשנות חוקים והסדרים "יהודיים" שנהגו עשרות שנים, מפלים באופן בלתי נמנע מי שאיננו יהודי.
"סעיף הנכד" לא היה שם תמיד. הוא בא לעולם רק ב־1970, עשרים שנה לאחר חקיקת חוק השבות, כחלק מפשרה פוליטית. ייתכן שבשעתו היה בו היגיון, אך ברבות השנים מתברר שנזקו רב מתועלתו. כעת, חמישים שנה לאחר שחוקק, הגיעה העת לדון בו מחדש.
