מחפשים קהל: האוונגרד של סמוטריץ'

יו"ר האיחוד הלאומי ח"כ בצלאל סמוטריץ' מיתג השבוע מחדש את מפלגתו תחת השם היומרני "הציונות הדתית". בנאום חגיגי שנשא לרגל האירוע הוא הדגיש את מחויבותה לציבור הציוני־דתי. "אני מבקש להחזיר אותנו אל הישן, הטוב והאהוב. אני מבקש לקרוא לכם אל הדגל למפלגה שמייצגת דרך, תנועה שמשרתת ציבור. זה הבית שגדלנו בו כולנו. זה החינוך שקיבלנו, וזו מהותו של הציבור שאני זוכה להיות שליחו בשנים האחרונות", אמר סמוטריץ', כשהוא פונה במוצהר, בלי להתבלבל, לקהל הבית הציוני־דתי הקלאסי, מצביעי המפד"ל שאיננה עוד, וקורא להם לחסות תחת כנפיו וכנפי מפלגתו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
לפיד בהשקת הקמפיין: נייצר איחוד של מפלגות השמאל
"קומדיה לנוצרים וטרגדיה ליהודים": הסודות של בוקרשט
ויכוח מוסרי-משפטי: האם ניתן למנוע חיסונים מאסירים?

מי שהציונות הדתית יקרה לליבו לא יכול שלא להתרגש מעצם המהלך שנקט סמוטריץ'. למעלה מעשור בילתה הציונות הדתית הפוליטית בבריחה מזהותה הדתית־לאומית. בשנת 2009 הפכה המפד"ל הישנה והטובה ל"בית היהודי", ולאחר בחירתו של בנט ליו"ר המפלגה ב־2013 היא אף שינתה את שמה באופן רשמי. גם "תקומה" החרד"לית העדיפה את המותג הימני־ניטרלי "האיחוד הלאומי", שבראשית דרכו הונהג בכלל על ידי בני בגין. בשנתיים האחרונות המגמה החריפה, עם הקמת "הימין החדש" מחד, "איחוד מפלגות הימין" מאידך, ו"ימינה" שנוסדה על חורבותיהן. והנה סוף־סוף מישהו מוכן להניף את הדגל הציוני־דתי גבוה ככל האפשר, בלי להתנצל ובלי להתבלבל.

אך לאחר הברכות, עולות כמה תהיות. האם הציונות הדתית בכלל מעוניינת בתיוג הזה? האם היא מעדיפה מנהיגות ציונית־דתית מגזרית, או שמא דווקא טשטוש המגזריות נוסח נפתלי בנט מדבר אליה יותר? ואפילו נניח שהציונות הדתית עדיין מעוניינת בבית פוליטי משלה, האם סמוטריץ' הוא האדם שהיא מעוניינת שיוביל אותה בדרך הזו?

כדי ש"מפלגת הציונות הדתית" אכן תהפוך לכזו, עליה לערוך תחילה שינוי מהותי באופייה. לחדול מלהיות קבוצת האוונגרד החרד"לית שהתרגלה להיות, לפתוח שורות, לקלוט קהלים חדשים, ללמוד את השטח ולהוכיח את כוחה. רק אחר כך תוכל לדרוש שיכירו בה כנציגה הפוליטית האותנטית של המגזר. כיום היא אולי בדרך לשם, אך גם את זה עליה להוכיח.

מארגנים מניינים

בחודש כסלו תש"ל הושבע הרב משה צבי נריה זצ"ל לחבר הכנסת מטעם המפד"ל. הרב נריה הוצב במקום העשירי ברשימת המפלגה לכנסת השביעית, כחלק ממגמת ההתחזקות של "צעירי המפד"ל" בימים ההם, והגוון התורני יותר שלבשה המפלגה. שבוע אחר שבוע כיתת את רגליו בתחבורה הציבורית מכפר־הרא"ה שבעמק חפר לירושלים. הוא מילא באמונה את תפקידו כחבר כנסת במשך קדנציה מלאה, שאף הוארכה בתשעה שבועות עקב מלחמת יום הכיפורים. אף על פי כן, כששאלו אותו תלמידיו אחרי כמה שנים מה הייתה תרומתו בכנסת, השיב במידה של אירוניה עצמית: "ארגנתי מניינים למנחה וערבית".

למען האמת, פועלו של הרב נריה בכנסת לא התמצה בארגון מניינים לתפילות. בתפקידו כחבר בוועדת החינוך והתרבות עסק הרב נריה בנושאים שהיו קרובים לעולמו בתחום החינוך, ואף הצליח לקדם כמה מהלכים. עם זאת, אין ספק שהוא לא הותיר חותם בכנסת, וגם הכנסת לא הותירה כמעט חותם בביוגרפיה האישית שלו, הגדושה כל כך בעשייה. הרב נריה עצמו ציין לימים בריאיונות שמכהונתו בכנסת למד שלרבנים אין מה לחפש בפוליטיקה.

דברי הרב נריה פורסמו ואף זכו להד, אך הלקח למרבה הצער לא נלמד. רבנים נוספים שובצו ברשימות הדתיות לכנסת, והתוצאה מעולם לא הייתה הצלחה מסחררת. הקריירה הפוליטית של הרב רפי פרץ לא הייתה חריגה מהבחינה הזו. פרץ נבחר לפני כשנתיים כדי להושיע את מפלגת הבית היהודי באחת משעותיה הקשות ביותר, לאחר פרישת בנט ושקד, וכשל במשימה. הוא קיבל את המפלגה במשבר, ועוזב אותה השבוע כשהיא על סף חיסול.

קל להתגולל על הרב פרץ, שבאמת עשה כל טעות פוליטית אפשרית, אך הכתובת הנכונה לטענות אינה הוא. האשמים הם מי שבחרו בו לתפקיד, ולא השכילו, מתוך שלל שיקולים זרים, להראות לו את הדרך החוצה במועד הנכון.

הנטייה לחשוב שמנהיגים רוחניים מתאימים לשליחות ציבורית היא טבעית. אולם הניסיון השלילי המצטבר מחייב אותנו להתפכח מתפיסות רומנטיות על העשייה הציבורית, ולהפנים את העובדה שפוליטיקה היא מקצוע. כפי שלא נזמין שרברב לבצע תיקוני חשמל, אין מקום לשלוח רב לכנסת, ובוודאי לא להציב אותו בראש מפלגה. מי שמעוניין בייצוג פוליטי איכותי חייב לשלוח מטעמו לכנסת את "בעלי המקצוע" המתאימים ביותר. אין זה אומר שאין מקום למעורבות רבנית בסוגיות פוליטיות. חלילה. רבנים בהחלט אמורים להתוות דרך ערכית לציבור הדתי ולמנהיגיו גם בנושאים שנויים במחלוקת. אבל את העשייה הפוליטית היומיומית יש להפקיד בידי המוכשרים ביותר לכך, ללא קשר לגדלותם בתורה.