מלאכת מחשבת: מסכמים את "חזרות"

1. ההרפס והצלוליטיס

מה עושים כשיוצא לשחקנית הרפס על השפה במהלך צילומים? במקרה של נועה קולר, זה נכנס לתסריט. בפרק הרביעי של "חזרות" איריס בת דמותה מהלכת עם הרפס כזה, וזה קורה כשהיא עוד מנסה לאסוף את השברים אחרי שתומר (ארז דריגס) החליט להיפרד ממנה. חדי העין יבחינו שההרפס מופיע גם בפרק 7.

בחירה מפתיעה דומה נמצאת גם בדיונים על שפם/זקן/צלוליטיס במהלך החזרות על ההצגה הזוגית שבמרכז הסדרה (פרק 3). הגוף של איריס נמצא בקדמת הבמה, עם כל הפגמים שלו. כך גם כשעפר מתלהב מכך שהיא אישה אמיתית, לא יפה במיוחד, עם שומן עודף וצלוליטיס.

זה בעצם חלק מהמעשה האמיץ שקולר עשתה ב"חזרות", יחד עם בן זוגה לשעבר ארז דריגס: במקום להסוות ולהסתיר את כל מה שמגעיל או לא מצטלם טוב, היא שמה אותו על השולחן.

2. הרעות

"אני נינה", אומרת שוב ושוב מיה, בגילומה של אגם רודברג, בציטוט שכבר הספיק להפוך לממים ברשתות החברתיות, סטיקרים בווטסאפ ומטבע לשון במציאות. מנהלת התיאטרון ורה קורקין מורידה אותה לקרקע ומבהירה לה בפרק השני שאת התפקיד של נינה ב"השחף" צריכה לשחק בחורה בדיכאון, ולא שחקנית יפה ושבעה שמקבלת את כל מה שהיא רוצה. בפרק הרביעי מגיע נאום נוסף של קורקין בפני מיה, והפעם היא אומרת לשחקנית הצעירה שהיא צריכה לעבור עוד כמה דברים בחייה לפני שתקבל תפקיד דרמטי רציני. "מיוצ'קה, שחקן שלא חי באמת את החיים, לוקח סיכונים, מתלכלך – הוא שחקן מת", אומרת לה מנהלת התיאטרון. בסיכומו של עניין הדברים האלה הותירו עליה רושם עז.

מאותו שלב והלאה, מיה רוצה לתבל בדרמה את החיים הבורגניים שהולכים ונרקמים לה. היא מגיעה למסקנה ששחקנית דרמטית צריכה דרמה בחיים, וזה מביא אותה לבגידה בבעלה הטרי. יובי המחוספס וחד הלשון ניצב כאנטיתזה לרעות, בחור שהוא נשמה טובה אך משעמם. בפרק החמישי הוא עולב במיה, והיא עולבת בו חזרה, וזה נגמר באחת הסצנות המפתיעות בסדרה, שנראית בדיעבד פחות מפתיעה מאשר בצפייה ראשונה. "חזרות" מזכירה לנו שלא תמיד אנחנו נמשכים למי שעושה לנו טוב.

שם ייחודי של דמות בסדרה, או בכל יצירה אמנותית, לא יכול להיות מקרי. רעות הוא שם נדיר לבן, ולא סתם הוא נקרא כך. בהשפעת "שיר הרעות" של חיים גורי, המילה הזו הפכה לסמל אולטימטיבי של נאמנות בין חברים ואחווה הדדית. האירוניה זועקת לשמיים, והיא זועקת גם בנפשו של יובי. כל מחשבה על שמו של רעות מזכירה לו את הבגידה שלו בחבר.

3. רעל בעיניים

הטלנובלה הצבאית שמוצגת בתוך הסדרה, "רעל בעיניים", לא רק מספקת רושם ראשוני על הדמויות של מיה גוטמן ועפר מרציאנו, שני הכוכבים היפים והשטוחים־למראה מהטלוויזיה שמתגלים בהמשך כסבוכים ושרוטים להפליא. סדרת הטלוויזיה הבדיונית גם אפשרה לתסריט של "חזרות" להגיע לשיאים של אבסורד. כך בפרק 8 צופה עפר בדמויות הסדרה מבכות את מותו – כלומר, את מותה של הדמות שהוא גילם בסדרה. היוצרים החליטו להרוג את הדמות שלו, ואפשר לומר בצער שזה קרה באשמתו.

הטשטוש בין המשחק למציאות, בין הטקסטים שאומרות הדמויות לטקסטים שאומרים השחקנים שמגלמים אותן, חוזר שוב ושוב ב"חזרות". באחד הרגעים המבריקים בסדרה, שרה, הילדה של השכנים שבאה לדירה של איריס כדי לצפות ב"רעל בעיניים", אומרת לעפר: "חבל שאתה מת". אי אפשר לנסח את זה טוב יותר.

4. ההתמכרות

בעולם המעוות שאנו חיים בו עדיין מקובל לא פעם להסתכל על גברים שמצליחים "לכבוש" מספר רב של בחורות כמוצלחים, או לראות בזה הישג. ב"חזרות" המציאות שונה. לעפר מרציאנו (איתי תורג'מן) אין מחסור בנשים שמוכנות לבלות איתו, אבל הוא אומלל עד מאוד. ההתמכרות למין ממררת את חייו, משעבדת אותו וגורמת נזק חמור לקריירה שלו. בסצנה מקסימה בפרק 9, עפר נדרש לדבר בקבוצת תמיכה למכורים. הוא מתחיל בהכחשה מוחלטת, ותוך כדי דבריו הולך ומתחוור לו עד כמה השיבוש ההרסני הזה פגע במסלול חייו. הדרך שלו להחלמה עוד ארוכה, אבל היא התחילה שם.

5. המבוכה

חלק ניכר מהאותנטיות והאמינות של "חזרות" בנוי על המבוכה. למעשה אין פרק בעונה הזו שאין בו לפחות סצנה אחת שמציפה את הצופה בתחושות של מבוכה ואי נעימות. רק החתונה של מיה לבדה, בפרק השביעי, מכילה כמות של רגעים מביכים שהייתה יכולה להספיק לעונה שלמה בדרמה קומית סטנדרטית.

התגובות, הדיאלוגים, מערכות היחסים בין הדמויות – הכול ב"חזרות" אמין למדי, אבל מעל כולם מרחפת אווירת הפדיחה, וזה נהדר. לפרקים המבוכה כה חדה, עד שהלב מתכווץ וזה נעשה קשה לצפייה. "חזרות" עשתה את מה שטלוויזיה טובה אמורה לעשות: לכווץ לנו את הלב ולהרחיב אותו באותה נשימה.

6. פרק הסיום

כמה הולם שמפלס המבוכה הגיע לשיא בפרק הסיום של העונה. במיוחד בסצנה רגע לפני תחילת הצגת הבכורה, בהשתתפות תומר, איריס, הגבר שהתלווה לאיריס בערב החגיגי, אחיה האוטיסט (והמקסים) של איריס ואמה העיקשת.

לפעמים רק כשאתה מאבד משהו אתה לומד להכיר בערכו. זו תובנה שחוקה, אבל איכשהו "חזרות" מצליחה להמחיש גם אותה באופן מקורי. הרגע שבו תומר נאלץ לקנות מכספו כרטיס להצגה שהוא ביים, ומשלם מכיסו על החלטתו לנטוש ולוותר עליה, פשוט בלתי נתפס. אבל עוד יותר מאובדן ההצגה, תומר מבין את השלכות האובדן של איריס, ומתחיל להיאבק.

פרק הסיום מתחיל במתח גבוה, והמתח רק הולך ומתגבר. הפצצות נוחתות בזו אחר זו, במשפטים קצרים מפי הדמויות השונות, ובקושי נשאר זמן כדי לעכל. הצגת הבכורה עומדת להתחיל כשהנפשות הפועלות נמצאות במצב הרחוק ביותר מלהיות אידיאלי. "אני לא יודעת מה קרה לך, אבל זה פעם ראשונה שיש לך פרצוף של תפקיד ראשי", אומרת ורה למיה, ומשפט המחץ הזה מתגלה רק כמתאבן לקראת מה שיבוא בהמשך.

אם יש משהו שפרק הסיום לוקה בו, היא העובדה שבשלב מסוים הסאבטקסט נזרק לעזאזל. הדברים הונחו מול הצופים בצורה בוטה. בזכות סצנת הסיום, שהשאירה אותנו עם חיוך גדול, אפשר למחול גם על זה.

7. בשבח האכסניה

עוד הערה לסיום. השנה החולפת האירה באור מגוחך את תלונות הליברטריאנים על כך שאנחנו נאלצים לשלם מכספי המיסים שלנו כדי לממן את השידור הציבורי. הסדרות הישראליות המדוברות ביותר של התקופה שודרו שם: "טהרן", "מנאייכ", "שעת נעילה", "היהודים באים", "קופה ראשית", "חזרות" ואפילו "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי". הציבור הצביע ברגליים. מתי הייתה תמורה ברורה כזו לאגרה? כמה גופים במימון ממשלתי סיפקו תוצרים ברמה הזו?

בדיעבד ברור שההחלטה של התאגיד לפרוש מוועדת המדרוג הייתה מוצדקת. בעידן הסטרימינג, מדידת רייטינג באמצעות בדיקה חלקית של צפייה בטלוויזיה בזמן השידור, ללא התחשבות בצפייה באינטרנט, היא מיושנת ולא רלוונטית. מחיפושי גוגל, שיחות הברזייה והבאזז ברשתות החברתיות, אין ספק שכאן 11 השאיר אבק לערוצים המסחריים בתחום היצירה המקורית. "חזרות" היא רק החותמת הסופית. בכאן הוכיחו שהכספים שלנו לא מתבזבזים לשווא, ויש מקום לשידור ציבורי איכותי שנושא בשורה.