1. טוויטר נגד טראמפ
ההחלטה של הרשתות החברתיות בארה"ב לחסום את הנשיא דונלד טראמפ – חלקן רק עד להשבעת הנשיא החדש, בעוד חברת טוויטר מחליטה שייחסם לצמיתות – היא סנסציה בתחום היחסים בין השלטון והתקשורת. פתאום מתברר שגם כוחו של האיש הנחשב לחזק בעולם לא עומד מול תאגידי התקשורת החזקים ביותר. ההחלטה מעידה על הזעזוע האמיתי שפקד את החברה האמריקנית מול נסיון הלינץ' כנגד חילופי השלטון, שטראמפ עצמו עודד בציוציו ונאומיו. אבל ככל שההחלטה מובנת ברמה הנקודתית, כך היא גם מעלה שאלות כבדות כתקדים יוצא דופן: האם אנחנו מסכימים שלרשתות החברתיות תימסר מעתה הזכות להגביל את חופש הביטוי באופן שרירותי, לפי קריטריונים פרטיים משלהן לגבי האישים והתכנים המצונזרים?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שלדון אדלסון הלך לעולמו
– שאיפות סולטניות: ארדואן שובר את הקרח עם המפרץ
– למרות הקמפיין החדש: האיחוד הלאומי לא שינתה את שמה
התומכים בזכות הזו מזכירים שמדובר בחברות פרטיות, ולכן זכותן לכאורה לעשות כרצונן. מי שאינו מסכים איתן – שיקים לו רשת חברתית משלו. זה טיעון שבתפישה הכלכלית הקפיטליסטית כמעט מכריע בנוק אאוט את כל הטיעונים האחרים, עד שנזכרים שגם בחברות הכי קפיטליסטיות מקובל להפעיל רגולציה כנגד גורמים חזקים מדי בשוק, אלה המגיעים למעמד של 'מונופול', גם אם אינם שולטים בשוק ב-100%. אם מותר להטיל הגבלות על פעילותם הכלכלית של המונופולים, מדוע לא תינתן האפשרות להגביל גם את תכני ההחלטות שלהם, במקרה שהם פוגעים בערך יסודי כמו חופש הביטוי?
בעיניי, השאלה נוקבת במיוחד כשמדובר בחברות פרטיות שתחום עיסוקן הוא התקשורת. לא במקרה, התקשורת מכונה לעתים קרובות בשם 'הרשות הרביעית', שכן המוצר הראשוני שאותו משווקות חברות התקשורת הוא מידע, והמוצר המשני הוא האפשרות הפומבית להבעת דעה. שני המוצרים האלה חיוניים לעצם היכולת להגדיר חברה כלשהי כדמוקרטית. כלומר: הן דומות לשלוש הרשויות האחרות בחשיבות הציבורית המכרעת של התחום שבו הן עוסקות, ונבדלות ממנה רק באופי הבעלות: פרטית לעומת ממלכתית.
בדיוק למתח הזה כיוון בשעתו השופט אהרן ברק, כאשר כתב שיש להתייחס לכלי התקשורת, גם הפרטיים שביניהם, כחברות ציבוריות ולהחיל עליהן לפחות חלק מכללי המשפט הנוגעים לגופים ציבוריים. אף אחד לא חושב כמובן שהציבור ונציגיו צריכים להתערב בכללי הניהול הכלכלי של אותן חברות, אבל יש בהחלט מקום למעורבות ציבורית בהחלטות התוכן שלהן. כך, למשל, רצוי שגוף ציבורי כמו מועצת העיתונות יקבל מעתה מעמד משפטי, שיאפשר לו לקבל החלטות הפוסלות את החלטות התוכן של הגופים התקשורתיים, אם אלה פוגעות לדעתו באינטרס הציבורי. אגב, לגופה של סוגיית טראמפ והצנזורה ברשתות, אני הייתי רוצה לראות צנזורים על בסיס תוכן המסר, ולא לפי זהות הכותב. אם אדם המקובל כנורמטיבי, במיוחד אם הוא בעל מעמד ציבורי, יצייץ קריאה לפגוע בנתניהו או בשופטיו, הקריאה צריכה להימחק. אם דונלד טראמפ יצייץ ברכת יומולדת לאשתו, אין סיבה למחוק את הציוץ.
2. עוד יוסף חי
ביום שישי ימלאו 47 שנים לפטירתו של הרב יוסף משאש, מן החשובים שברבני יהדות מרוקו, שם וגם בישראל (בשנותיו האחרונות כיהן כרבה הספרדי של חיפה). ד"ר דוד ביטון, חוקר תפישתם ההלכתית והמחשבתית של רבני צפון אפריקה (וגם אחיו של השר מיכאל ביטון), כתב מחקר על הרב משאש, ובו הגדיר את תפישתו ההלכתית כמיוסדת על שלושה אדנים: הדין, השכל והזמן. כלומר: שילוב ואיזון בין הדין המקורי, השכל הישר, והכרה בתמורות הזמן. השילוב הזה אמור להצמיח את הפסיקה הנכונה והמאוזנת.
זה בדיוק השילוב שאמור היה לאפיין את רבני הציונות הדתית. אבל כשהם מבקשים לעצמם אסמכתאות הלכתיות לתפישה נאורה יותר מזו של הרבנים השמרנים, הרב משאש, ככל הידוע, לא נזכר מעולם בין האסמכתאות האלה. ברוב המקרים אין להם בכלל מושג על קיומו ותפישת עולמו. זה חלק מהמחיר שמשלמת הציונות הדתית על אי היכרותה עם עולם יהדות המזרח ורבניה.
ביום חמישי בערב, ליל יום הזכרון, יתקיימו שתי הילולות לזכרו של הרב משאש: האחת – בעלת אופי יותר מודרני ומחקרי, תתקיים בירוחם, כמובן ללא קהל, ואורח הכבוד שלה יהיה השר אריה דרעי. השנייה, בעלת אופי מסורתי-שמרני יותר, תתקיים בזום בלבד, ואורח הכבוד שלה יהיה השר השני מטעם ש"ס, שר הדתות יעקב אביטן. ליודעי ח"ן, השתתפותם של שרי ש"ס באירועים האלה אינה עניין של מה בכך. חלק ממפעלו התורני של מנהיגה המיתולוגי של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, היה ביטולן של כל שיטות הפסיקה העצמאיות שצמחו ביהדות המזרח, ובמיוחד בצפון אפריקה, והכפפתן ל'שולחן ערוך' של ר' יוסף קארו. בין היתר, הוא ביטל ותקף בחריפות את תפיסתו העצמאית של הרב משאש.
אכן, אחרי מותו של הרב עובדיה החלו מי שהודרו תחת שלטונו (מסתבר שלכל נציג מקופחים יש מקופחים משלו) לצאת מן הארון ולהציג מחדש את מרכולתם. הלגיטימציה שנותנים שרי ש"ס לרב משאש בעצם השתתפותם בשני הערבים לזכרו היא חלק מן התהליך המבורך הזה, שמהווה למעשה יציאה בשתיקה נגד מורשת הרב עובדיה. אפילו אם נניח שמדובר בחיזור בחירות אחרי הקול של יוצאי מרוקו, עדיין מדובר במעשה אמיץ. ואם שרי ש"ס מעיזים, הגיע הזמן שגם הציונות הדתית תאמץ אל חיקה את מי שהיה אמור להימצא שם מלכתחילה.
3. קח אותנו ללבנון
הסידרה התיעודית 'לבנון', שהקרנתה הסתיימה בשבוע שעבר, היא עוד אחת מסדרות המופת שתאגיד השידור הציבורי מנפק לנו באינטנסיביות מבורכת מאז יצא לדרך. בשבוע שעבר יצא כאן עמיתי אלישיב רייכנר כנגד הנרטיב האידיאולוגי של הסידרה, שמנפק שוב, לטעמו, את הנרטיב הלעוס של האשמת ישראל בכל פעולה צבאית, כאילו אין למדינת היהודים שום זכות להתגונן צבאית כנגד תוקפיה.
אני מבקש לבחון את העניין באמצעות בחינת הנרטיב המקצועי של הסידרה. בהקשר הזה, ייחודה של הסידרה היא העובדה שנעשה בה מאמץ גדול להציג כמה שיותר נקודות מבט – ישראלית, פלסטינית, אמריקנית, סורית, שיעית, נוצרית, דרוזית – לגבי הטרגדיה ששמה לבנון בכלל, והטרגדיה של נוכחות צה"ל בלבנון בפרט. יש קשר הדוק בין שתי הטרגדיות. בגלל שלבנון היא מדינה כל כך מפוצלת ברמה הפנימית בין השיעים, הנוצרים ןהדרוזים, יכלו הסורים, הפלסטינים, הישראלים והאמריקנים לעשות בה כבתוך שלהם. אבל בחושבם כך, הם המרידו כנגדם כוחות פנימיים אחרים שגרמו להם אבידות כבדות והביאו לגירושם מן המדינה – למעט הסורים, שכוחם ואכזריותם איפשרו להם השתקעות קבע.
במלים פשוטות: המבט החיצוני על לבנון, זה שאיננו ישראלי, קריטי להבנת התהליכים שהביאו לטרגדיה הישראלית שם. רק כך אפשר להבין איך קרה שאותם שיעים שזרקו אורז ופרחים על חיילי צה"ל עם כניסתם ללבנון (הם קיוו שישראל תסלק עבורם את הפלסטינים שפגעו בהם) הפכו לגדולי המפגעים בצה"ל (הם לא הסכימו ששליטת הפלסטינים בהם תתחלף בשליטה ישראלית). רק כך אפשר להבין את הנרטיב האידיאולוגי של הסידרה. היא לא טוענת שמלחמת לבנון הייתה עוול מיומה הראשון. היא טוענת שאחרי שהשיגה ישראל את המטרה הראשונית של הרחקת המחבלים הפלשתינים מקו ה-40 ק"מ מגבול ישראל, שאמור היה למנוע מהם המטרת קטיושות על יישובי הצפון; קל וחומר אחרי שהשיגה את היעד היותר מרחיק לכת, של סילוק ערפאת וכל אנשי אש"ף מהבירה ביירות – היה עליה לפנות אחורה ולהשאיר את העיסה הלבנונית למי שרגילים להתבוסס בה, במקום להתפתות ולהמליך את הצד הנוצרי על כל היתר, ובכך להפוך לאויבם הישיר. אכן, יש לישראל זכות להתגונן מול תוקפיה. אבל חשוב שמדיניות הבטחון שלה תתמקד אך ורק בכך, ולא בניסיונות בחישה בפוליטיקה של האזור.
