נדמה שלא עובר שבוע בלי שמפלגה חדשה צצה בחיינו, ותמונת המפלגות המשתנה מהווה ראי בעייתי של הפוליטיקה הישראלית. אם בעבר מפלגות כנסו תחתיהן מגזרים, קבוצות סוציולוגיות, רעיונות, אידאולוגיה או תפיסות עולם, היום המפלגות הן התאגדות ארעית של אנשים שמנסים לתרגם את הפופולריות האישית שלהם לכוח אלקטורלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הרווחת ביושר את מנוחת העולמים": העולם סופד לאדלסון
– משוויץ של המזה"ת לקן טרור: מה צריך ללמוד מלבנון?
– הרוטשילד של דורנו לא קיבל את ההכרה הראויה לו
התופעה הזו אינה חדשה בישראל ויש לה אפילו שם אקדמי: מעבר ממפלגות המון למפלגות אלקטורליות. פרופ' גולדברג שכתב על זה ספר כבר בראשית שנות ה-90, מתאר את הטרנספורמציה הזו של המפלגות. בתחילה היו המפלגות בעלות מטרות של סוציאליזציה חברתית ופוליטית, היה בבעלותן עיתון, היה להן קשר חזק עם תנועת נוער, לעיתים אף קבוצת ספורט וכן הלאה. עם השנים כוחן של המפלגות דעך וכך גם ההיבט החברתי שלהן. כך מבנה המפלגה השתנה וגם המטרה החברתית פוליטית שהיא מייצרת, עד למצב הנוכחי שבה מפלגה מהווה תשתית בסיסית לצרכי היבחרות. אולם אין ספק כי למרות שינויים אלו, מפלגות עדיין מהוות מוקד עיקרי להגשמה אידאולוגית והן מאגדות תחתיהן אנשים בעלי תפיסת עולם דומה הרוצים להגשימה.
אולם עד מהרה גם בתפיסה כי מפלגה היא מוקד למימוש אידאולוגי, חלה תמורה לא פשוטה. בשנת 2005 פרש ראש הממשלה, אריאל שרון יחד עם חברים מהליכוד ותומכים מהעבודה ליצירת מפלגה חדשה: קדימה. בפרישה זו נאמר שהמפלגה החדשה "נטולת תסביכים היסטוריים", אינה נשענת וכבולה לא לז'בוטינסקי ולא לכצנלסון. וכך המפלגה כבר לא הייתה מקום למימוש אידאולוגיה, אלא רק מוקד כללי וארעי לניהול המדינה.
אולי זו הבעיה של המפלגות בימינו. אידאולוגיה היא לא מטבע עובר לסוחר, היא הסיבה שפוליטיקאים עולים למגרש הפוליטי. חוסר היכולת להיצמד לאידאולוגיה גורם לפישוט מזוויע שלה, ובכך נוצרים פוליטיקאים שהם בעד מה שטוב ונגד מה שרע, או באווירת הבחירות הנוכחיות: מה שטוב? אנחנו. מה שלא טוב? לא אנחנו.
אינפלציית המפלגות בבחירות האחרונות מייצרות את אותה בעיה בדיוק. לא רק פישוט הרעיונות ורידודם עד דק, אלא היעדר שלהם והצמדות לאדם בעל יכולת היבחרות, כאילו פוליטיקאי הוא מניה בבורסה שאתה קונה בעלייה ומוכר בירידה. גם לתופעה זו יש שם אקדמי יפה: "פרסונליזציה של הפוליטיקה"; הפיכת הפוליטיקה ממשחק של קבוצה למשחק יחידים, לא המפלגה או הרעיון חשוב, אלא האדם עצמו, והופעה הזו היא נחלת כלל המפלגות בישראל. פוליטיקאים לא רוצים להתמודד עם פריימריז, מרכז או מפלגה, רואים עצמם גדולים מכל רעיון ולכן הופכים את עצמם למפלגה. אין זה רק שיגעון גדלות שיש לקטוע אותו באיבו, אלא בעיה שיש לה השלכה על המדינה וניהולה באופן ישיר.
בספר מדע המדינה Parties Without Partisans מציגים הכותבים כי השיוך מפלגתי-קולקטיבי משפיע על הרצון של פוליטיקאים להוציא לפועל מדיניות ממשלתית וציבורית ראויה, זאת כיוון שהמפלגה עובדת כמקשה אחת שיש לקדם את פעילותה ותפיסת עולמה. אולם מה קורה בעידן הנוכחי של הפוליטיקה האישית? הרי בעולם כזה כל יחיד הוא מלך, וכל יו"ר ועדה או שר בכיר או זוטר, משתמש בכוח שהוא קיבל מהמסגרת המפלגתית לטובת יצירת אקזיט על התמיכה הציבורית בו, והדוגמאות רק מהשנה האחרונה יכולים למלא מאמר שלם. הרי מצב שכזה לא רק שלא מקדם את ניהול המדינה, גם אינו מקדם תפיסת עולם, וכבר הוכח כי מייצר תחושה של פוליטיקה לא מנוהלת ומכאן גם מיאוס מהשיטה הדמוקרטיה.
אנחנו בהחלט בעידן של קץ המפלגות, אבל לא בעידן של קץ הרעיונות, ויש לזכור את זה. מאיר אריאל בשירו "קובלנה על מפלגות ישראל" כותב כי "קפיטן הולך ובא קפיטן/ומפלגות עודן עומדות על מכונן". מאיר, קפיטן הולך ובא אבל גם מפלגות. הרי כל קפיטן צריך ספינה הנושאת את שמו. אידאולוגיה? רעיונות? דרך? אילו ככל הנראה פרטים משניים לדמות עצמה.
