במסגרת הבזאר הטורקי המתנהל בפוליטיקה הישראלית מאז הוכרזו הבחירות לכנסת ה-24, עלתה לאוויר האפשרות שמפלגת "כחול לבן" תחבור ל"ימינה". השילוב בין מפלגה המתהדרת בכך שהיא זו שהעלתה את נושא הריבונות על סדר היום, לבין המפלגה שחיבלה בריבונות, הוא חדשני ומרענן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– במקום להספיד את אדלסון, חדשות 13 השתמשו בציניות במותו
– למרות הקמפיין החדש: האיחוד הלאומי לא שינתה את שמה
– הקוראים בביוב: מעבדת הנגיפים החלה באיתור מוטציות בשפכים
עם זאת יש לומר כי הפניה של כחול לבן לבנט היא בעצם הכרת תודה מצדם על פועלו למענה. תהליך התפוררותה של כחול לבן נמנע במשך שנתיים רק בזכותו. אילולא היה יוצא בנט להרפתקה הפוליטית שלו בבחירות 2019 מועד א', "כחול לבן" הייתה כבר מזמן אפיזודה חולפת. בנט גם הוא חייב לגנץ. מינויו של בנט לשר ביטחון, לאחר בחירות 2019 מועד ב', בוצע על רקע גישושיו אצל גנץ ובכדי למנוע את עריקתו לגוש השמאל. יש גם מן המשותף בין שתי המפלגות. ההרמוניה בין שרי המשפטים של "כחול לבן" לבכירי משרד המשפטים, למשל, הזכירה את כהונתה של השרה איילת שקד במשרד.
אם הפיצול שהתרחש אמש בימינה הוא תוצאה של אותו מו"מ עם כחול לבן, ניתן היה לצפות ממפלגת 'הציונות הדתית' להודיע עתה על תמיכתה בבנימין נתניהו לראשות הממשלה, אך הדבר לא קרה. אולי זו התשובה לכך שראש הממשלה אינו פועל לפי דפוס הפעולה של "גוש אמונים". במקום ה"הסתננות", כפי שהגדיר הרצל את ההתיישבות ללא הסכמה, פועל נתניהו להכרה בינלאומית בהתנחלויות.
במקביל למאמצים בינלאומיים אלו נמשכת הבנייה ביהודה ושומרון ומערכות כבישים חדשות החלו להיסלל, אך כנראה שאין הקומץ משביע את הארי. אפילו ההסכמים שנחתמו עם מדינות ערב, לא שינו באופן עמוק את מעמדו של ראש הממשלה בקרב חלק מהמתנחלים. זאת למרות שהסכמי השלום הללו לא רק שלא העלו את ההתנחלויות כקורבן, הן אפילו היטיבו את מצבן הכלכלי ואף היוו צעד בדרך להכרה בלגיטימיות שלהן.
על אף כל זאת התפתח בציונות הדתית תהליך, כתוצאה ממסע הציד נגד ראש הממשלה, שבו נתניהו הפך מנכס לנטל. לתוצאה הזו קיוו וייחלו מחוללי המשפט נגד ראש הממשלה, ולמרבה הצער תקוותם התגשמה. לכן חשוב להדגיש כי המשפט נגד נתניהו הוא ניסיון להסרת מכשול בדרך לפינוי ההתנחלויות. מעמדם של המתנחלים בעיני התקשורת השלטת והקובעת לא השתנה באופן ייסודי, אלא שמרוב שנאתה לנתניהו היא כבר שכחה את המקור לאיבה, נאמנותו לארץ ישראל השלמה. ראיה לכך שמעמד המתנחלים בתקשורת לא השתנה הופיעה בריאיון של עודד בן-עמי עם עו"ד יהודה שמעון בעניין התקיפה, לכאורה, של הקצין בחוות גלעד.
נראה שהעשור האחרון עמעם את הזיכרונות הקשים מלפני 15 שנה, כאשר באמצעות איום במשפט נגד אריאל שרון הסיר את המכשול בדרך פינוי התנחלויות. או אז, עם הישמע הגונג של תכנית ההתנתקות, החל מיד אותו מסע דה לגיטימציה ודמוניזציה נגד המתנחלים.
ההתנתקות היא דוגמא להיעדר תפיסה ריאלית בימין. מסע הדה-לגיטימציה נגד המתנחלים שתכליתו הייתה מרחץ דמים שייצור רוח גבית להמשך נסיגות ביהודה ושומרון, נמנע בזכותו של אדם אחד, האלוף גרשון הכהן. הכהן, שמונה להוציא את תכנית ההתנתקות לפועל, מנע את שפיכות הדמים המתוכננת בפעולתו הנחרצת והמהירה. בעוד שאריאל שרון לא סלח לתא"ל (דאז) הכהן על החבלה שגרם לתכניתו, גם בקרב המחנה הלאומי יש כאלה שאינם סולחים לו עד היום . האידאל מבחינתם היה שהקצין הבכיר יסרב פקודה. את ההשלכות הדרמטיות של מעשה שכזה הם לא לקחו בחשבון. ניתן לומר כי הכהן, כמו נתניהו, לא זכה להערכה המצופה על הקרבתו, זאת בשל התפיסה האידיאית של, זה הכול או כלום.
המערכה התקשורתית הנוכחית נגד נתניהו גרמה לחלק מהציונות הדתית לשכוח את שספגה מאותה תקשורת עוינת. הזיכרון שבגד גרם לשיתוף פעולה עם התקשורת, דווקא כנגד מי שבעמידתו העיקשת על שלמות הארץ מהווה את השכפ"ץ של המתנחלים.
יש בתוך מפלגת 'הציונות הדתית' כאלה שהמאבק "בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ", בתקופת ההתנתקות צרוב בנפשם. עליהם לזכור שאפילו בפוליטיקה כפיות טובה אינה מידה טובה. היא גם לא משתלמת.
