סיפרתי לכם פעם את הסיפור על זוהר ועל שמיכת הכוכבים? תסלחו לי, אבל על ההארד דיסק של המוח שלי עברו חמש מכוניות בצורת לידות, אז כבר אין לי מושג מה כתבתי. בכל מקרה – זה כזה סיפור יפה, מקסימום תקראו אותו עוד פעם.
אחרי הלידה של נועם (הרביעית) שוב לא הצלחתי להיכנס להיריון (כרגיל). כשנועם חגגה שנה, במועקה גדולה חזרתי לטיפולים. כבר הייתי בת 35 והיו לי ארבעה ילדים. בדיוק עברנו בית ואני התחלתי עם ההופעות. לג'נגל את כל הארבעה, עם עבודה במשרה מלאה ועם עבודה חדשה בלילות ועוד לדחוף לשם הורמונים ובדיקות זקיקים פשוט היה קשה מדי. אבל כל כך רציתי עוד ילד, שכהרגלי לא ראיתי בעיניים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צינון בתקופת קורונה: ניסיון לנבצרות זמנית
– אנשים, תבחרו בחיים ותדברו: על חברויות וקורונה
– הביאו את הנס: להפסיק לחכות, להתחיל לעשות
אני לא יודעת מה מהכול גרם לי לעצור. לא הייתי מסוגלת, בעיקר הרגו אותי ההורמונים. נשבר לי לא לדעת אם אני מופרעת מההורמונים, אם אני מופרעת מחוסר שעות שינה, או אם אני פשוט מופרעת. החלטתי שעל מלחמה אחת אני מוותרת – המלחמה על הילד החמישי. בתמיכה מלאה של האיש אמרנו נגיד תודה על מה שיש, ונתפלל שהקב"ה יעשה לנו נס
חצי שנה בערך לפני שנכנסתי להיריון נסעתי להאנגר ענק של כל מיני דברים יפים לבית עם חברה. לה היו משימות ואני הייתי במשימת "סתם לחפש דברים יפים ואם לא, תמיד אפשר לקנות מפיות". כמו שהיינו נוסעים פעם לאיקאה, לפני שהעולם השתגע. פתאום ראיתי שמיכת כוכבים לתינוק והלכתי איתה לקופה. בקופה עמד מוכר לא שגרתי עם קול בלתי נשכח, שאמר לי שאין ברקוד ואי אפשר לקנות את השמיכה. עניתי לו שאני חייבת את השמיכה הזאת בכל מחיר. הוא שאל "למה את אומרת 'חייבת'? כולה שמיכה. לכי לאיפה שמצאת אותה, יש עוד כל מיני שמיכות, ותקני לך אחרת. רק תשימי לב, גברת, שיש על זה ברקוד". לא זזתי ועניתי לו שוב ש"אני חייבת את השמיכה. הזאת". הוא הקשה: "טוב, אז תסבירי לי. למה את חייבת ולמה את זו".
אמרתי לו שאני מתה לתינוק ושאולי אם תהיה לי שמיכה, זה יביא את התינוק. הוא שאל אם אין לי ילדים, ועניתי לו שיש לי ארבעה, אבל שאני מתה מתה מתה לעוד אחד. המוכר, שהיה באמת טיפוס נדיר, איש מבוגר, עם קעקועים וקמטים וצרוב חמה ועם שיער כזה פרוע עם פסים אפורים, הסתכל עליי, התרגש, ביקש חיבוק ופתח בשיחה על הנשים שהוא פוגש בחיים, על כמה שהן לא סגורות על עצמן ועל הפשטות שבמשאלה לתינוק נוסף למשפחה. "טוב, עכשיו זו כבר משימה שלי", הוא אמר ולא ויתר עד שמצאו לנו את המחיר ועד שזה עבר לו בקופה ועד שהלכתי מאושרת הביתה עם שמיכה ותקווה.
חצי שנה אחר כך נכנסתי להיריון טבעי, חצי שנה ועוד תשעה חודשים אחר כך הוצאתי את השמיכה והכנסתי אותה למכונה המתוקה של לפני חדר הלידה, עם הריח הנדיר של מרכך הכביסה לתינוקות. מבית החולים יצאנו השמיכה, זוהר ואני. חצי שנה ותשעה חודשים ועוד חצי שנה אחר כך פתאום ראיתי את המוכר ההוא בקליפ של ערוץ הכיבוד, מגלם שם אבא של אחד הזמרים. התחלתי לצרוח בבית: "אוי זה הוא! זה ההוא מהשמיכה של זוהר". מה רבה היתה צמרמורתי, כשבקרדיטים ובתודות התגלה שמו של אותו אדם – זוהר.
בקיץ שעבר היו לנו כרטיסים לחוץ לארץ לכל המשפחה. עוד לא עשינו זאת מעולם, טיסה משפחתית. אבל הכול הוקפא כי העולם השתגע וזה. אבל לא מזמן האיש שלי כרטס מחדש ליולי הקרוב, שלח מייל למקום שסגרנו שנשהה בו. שלשום הוא אפילו התייעץ עם חבר בנוגע לשאלה איזו מכונית הוא ממליץ שנשכור. שאלתי אותו בפליאה: באיזה ביטחון אתה חושב שביולי נטוס? יש בערך שני מיליון מחוסנים בארץ ואף אחד לא מדבר על העתיד. לא נותנים תאריך לפתיחת מלונות, טיסות, אולמות. וכמובן, אף. מילה. על. התרבות. אבל אז הבנתי. הוא קונה שמיכה. ושאלתי את עצמי, איך, איך הכול כל כך כבוי אצלי שאני לא מוצאת שום תקווה ושום אופק. ואני מתפללת שהקב"ה יחזיר לי את האמונה והביטחון שהכול יהיה טוב. שאני אקנה שמיכה.
