תשמעו סיפור יפה, לפני ארבע שנים בדיוק, בחורף אלפיים ושבע עשרה, שירה אשתי הייתה בהיריון, בחודש מתקדם יחסית. זאת הייתה תקופה מאוד מתוחה וקשה. ההיריון הראשון שלנו הסתיים בצורה נוראית, בלידה שקטה בחודש שישי, כך שלהיריון השני הגענו חרדים ומפוחדים. ואם זה לא מספיק מלחיץ, בתחילת ההיריון ההוא שירה נדבקה באיזה נגיף מגעיל שפוגע בעוברים, אז היינו צריכים לעשות דיקור מי שפיר, כדי לבדוק שהכול בסדר עם העוברית האהובה שלנו. אוי זה היה מלחיץ, אני נזכר בימים הללו והידיים שלי רועדות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– להרגיש שוב את החיים, ולו פעם אחת
– מילים וחלומות שיהפכו את העולם למקום רך יותר
– רוקדת טנגו עם החיים: מזל טוב אמא
בלילה שלפני הבדיקה, שירה ואני היינו לחוצים ומפוחדים. אני זוכר את עצמי, יושב בשיעור ספרות באוניברסיטה, ומריץ בראש שלי תסריטי אימה, מה יהיה אם גם ההיריון הזה יסתיים ככה, אנחנו לא נעמוד בזה, אנחנו נקרוס תחת החיים, אנחנו לא נחזיק מעמד, זה מה שחשבתי. השעה הייתה שש בערב, בערך, תל אביב הייתה גשומה וקרה וחשוכה, ושירה הייתה לבד, בבית שלנו, ברחוב רות שש. ובדיוק אז, דווקא אז, נפל החשמל ברחוב. ובדיוק אז, דווקא אז, נשמעה דפיקה בדלת, ושירה פתחה את הדלת בפחד גדול, היא הייתה כל כך מתוחה, ובדלת עמדה קבצנית צעירה יחסית, עם שיער ארוך ומוזנח, היא התרימה כסף לאמא שלה, שצריכה לעבור ניתוח, ושירה, מרוב מתח, ומרוב בלבול, ומרוב חרדה, נפנפה אותה, ואמרה לה, אני מצטערת אין לי כסף, והקבצנית חייכה והמשיכה הלאה, לדלתות אחרות בבניין, ושירה סגרה את הדלת, ונאנחה, כפרה עליה היא הייתה במתח כל כך גדול, היא בכלל לא הצליחה לחשוב.
ואחרי כמה דקות, שירה פתאום התחרטה, איזה דפוקה אני, היא חשבה, עוד כמה שעות יש לי בדיקה גורלית, וככה אני מביאה על עצמי מנחוס. היא פתחה את הדלת של הבית, כדי לבדוק אם הקבצנית עדיין מסתובבת בבניין, אבל היא לא הייתה שם, היא המשיכה לבניין אחר. בלי לחשוב יותר מדי היא התקשרה אליי, כדי שאייעץ לה מה לעשות, ואני הייתי בשיעור, אז לא עניתי לה, אז שירה התקשרה שוב, כי היא הייתה בלחץ, אז אני יצאתי מהשיעור ועניתי לה בקול רועד, כי חשבתי שמשהו רע קרה, ושירה סיפרה לי על כל מה שקרה לה עכשיו, על הקבצנית שנעלמה, ועל הפסקת החשמל שיש ברחוב, היא קיוותה לשמוע ממני מילים מרגיעות כמו אל תדאגי, שיס, שטויות, הכול בסדר, אנחנו נתרום הלילה כסף לצדקה, החיים לא באמת עובדים ככה. אבל במקום לנחם אותה ולהרגיע אותה ולהרעיף עליה מילים טובות, התחלתי לצרוח עליה בגרון ניחר, שירה! את לא נורמלית! את חייבת למצוא אותה! את חייבת למצוא אותה! צאי עכשיו מהר החוצה, תעברי בין בניינים, עד שתמצאי אותה! את חייבת למצוא את האישה הזאת ולתת לה כסף! יש לנו מחר מי שפיר, את חייבת למצוא אותה!
ושירה התחילה לבכות, ואני המשכתי לצעוק עליה כמו משוגע, את חייבת למצוא אותה! את חייבת למצוא את הקבצנית הזאת! וכל מיני סטודנטיות היפסטריות שהיו שם הסתכלו עליי במבטים דוחים, ושירה יצאה לרחוב, שהיה חשוך לגמרי בגלל הפסקת החשמל, וגשום לגמרי בגלל החורף, והתחילה לעבור בין בניינים, היא נכנסה לבניין ברות ארבע, ולבניין ברות שמונה, והקבצנית לא הייתה שם, היא עברה לרות שתיים, ולרות עשר, והיא גם לא הייתה שם, אז היא התחילה לרוץ לבניינים ברחובות סמוכים, והגשם הרטיב אותה, והידיים שלה רעדו, והלב שלה דפק, טם טם טם טם טם, אני חייבת למצוא אותה, אני חייבת למצוא אותה.
זאת הייתה תקופה כל כך מתוחה ומלחיצה, והכול התנקז לשם, לרגע ההוא, ללילה ההוא, קשה לי לתאר את זה
ואחרי כמה דקות, מפחידות ורעות, בחושך, בגשם, היא פתאום ראתה אותה! את הקבצנית עם השיער הארוך, ככה, סתם הולכת ברחוב בין בניינים! היא ניגשה אליה בבכי, והושיטה לה שטר של מאתיים שקל, ואמרה לה, סליחה, סליחה, אני נבהלתי והתבלבלתי, סליחה שלא נתתי לך כסף, והקבצנית צחקה, וחיבקה אותה, ואמרה, וואו, איזה מתוקה, הכול בסדר, הכול בסדר, רק בריאות, ושירה חיבקה אותה בחזרה, והלב שלה דפק, טם טם טם טם, והקבצנית שאלה אותה, איך קוראים לך מתוקה, ושירה אמרה, אני שירה, ואיך קוראים לך, והקבצנית אמרה, אני לימור, כפרה עלייך איזה מתוקה את, תודה שחיפשת אותי, באמת תודה, רק בריאות, רק בריאות, ככה היא אמרה.
וזהו, לימור נכנסה לבניין אחר, ושירה התחילה ללכת לדירה שלנו, היא הייתה רטובה לגמרי, מהגשם ומהדמעות, ומהחיים, ובזמן שהיא הלכה היא התקשרה אליי ואמרה לי, יאיר מצאתי אותה, מצאתי את הקבצנית, קוראים לה לימור, ואני, שכבר לא חזרתי לשיעור, בכיתי מעבר לטלפון, ואמרתי לה, איזה יופי, איזה יופי, סליחה שצעקתי עלייך, איך אני שמח שמצאת אותה. ובדיוק אז, בדיוק אז! ההורים של שירה הגיעו לבית שלנו, לביקור קצר, הם פשוט עמדו עם האוטו שלהם, בכניסה לבניין, והתקשרו לשירה, שתצא אליהם רגע, ושירה לא ענתה להם, כי היא הייתה בממתינה איתי, אז היא פשוט פגשה אותם, ככה ברחוב! בחושך! וכשהיא ראתה אותם היא התחילה לבכות עוד יותר, אפילו יותר ממה שכבר בכתה, וההורים שלה החמודים האלה התרגשו כל כך לראות את הבת שלהם, הם חיבקו אותה בחזרה ובכו איתה, ואני שמעתי את הכול דרך הטלפון, כי השיחה שלי עם שירה עדיין לא נותקה, וכששמעתי אותם מתחבקים ובוכים, גם אני בכיתי שוב! אייי אייי איי אני לא מצליח להעביר את הסיפור הזה במילים, אני מרגיש שאני לא מצליח, זאת הייתה תקופה כל כך מתוחה ומלחיצה, והכול התנקז לשם, לרגע ההוא, ללילה ההוא, קשה לי לתאר את זה. שירה אמרה להורים שלה, מה זה, מה אתם עושים פה, וההורים שלה אמרו שהם בדיוק היו באילת, ושהם קנו לנו שם איירובוט חדש במתנה, והתחשק להם להביא לנו אותו כבר הערב. חחחח איזה חמודים, האיירובוט היה סתם תירוץ שהם השתמשו בו כדי להגיע לתל אביב ולחבק את הבת שלהם, שהייתה אז במתח נוראי נוראי. הם כאלה חמודים, אין דברים כאלה. שירה אמרה להם, בואו, בואו תיכנסו, וההורים שלה אמרו, ממש לא, ממש לא, אנחנו ממש לא רוצים להפריע, באנו להביא לכם את המתנה הזאת וזהו, ושירה חיבקה אותם שוב, ונכנסה הביתה, עם הקופסה הענקית של האיירובוט, חחחחחח איזה חיים.
וכשהגעתי הביתה, בשעה שמונה בערך, ניגשתי לשירה וחיבקתי אותה וביקשתי סליחה שצעקתי עליה ככה, וראיתי על השולחן בסלון את האיירובוט, ושאלתי אותה, מה זה, מה הקשר איירובוט עכשיו, ושירה אמרה, לא יודעת, וככה מצאתי את עצמי, בלילה המלחיץ שלפני הבדיקה, פותח את האיירובוט, ומטעין אותו, ומחבר אותו לאפליקציה, ומפעיל אותו לראשונה, חחחחחח זה היה מוזר מאוד, היה לנו אז כלב קטן ודביל ושחור, צחי שמו, והוא נבהל מהאיירובוט נורא, הוא רדף אחריו ונבח עליו וניסה לנשוך אותו, והאיירובוט התבלבל מהנגיעות הקטנות של צחי, חחחח זה היה קרקס רציני.
ולמחרת בבוקר, הלכנו לאסותא, לדיקור מי שפיר, שהיה מלחיץ מאוד מאוד מאוד, וכשהכול נגמר, העברנו את הבדיקה שלנו למעבדה משונה, שנמצאת בתל השומר, והאישה הנחמדה במעבדה אמרה לי שהם ישלחו לנו פקס עם התשובות עוד היום. פקס! לא ייאמן, ואני ביקשתי ממנה בנימוס, שינסו לשלוח תשובות מהר, כי אנחנו בלחץ מטורף מטורף, והאישה חייכה ואמרה, ברור ברור, ואחרי כמה שעות, הגיע לפקס במשרד של אבא של שירה מין מסמך כזה, לקוני, שמבשר לנו שהנגיף לא עבר לעוברית שלנו, ושהכול בסדר, ושהכול יהיה בסדר, ושאין לנו מה לדאוג, הפעם ההיריון הזה יסתיים עם תינוקת חיה ובריאה, אחחחח איזה רגע זה היה, שירה ואני התחבקנו ונאנחנו וצחקנו ובכינו, ושירה אמרה, זה הכול בזכות לימור, זה הכול בזכות זה שיצאתי אליה ומצאתי אותה, ואני חייכתי ואמרתי, ברור, ברור.
היא התחילה לרוץ לבניינים ברחובות סמוכים, והגשם הרטיב אותה, והידיים שלה רעדו, והלב שלה דפק, טם טם טם טם, אני חייבת למצוא אותה, אני חייבת למצוא אותה
ואחרי כמה דקות כאלה, של שתיקה, ושל הלם, ושל הודעות ווטסאפ מרגיעות לכל המשפחות שלנו והחברים שלנו, היה בבית מין שקט כזה, של מה עושים עכשיו. שירה אמרה, אולי נלך לאכול משהו, ואני אמרתי, יש לי רעיון יותר טוב, וניגשתי לאיירובוט, והפעלתי אותו, והאיירובוט התחיל להסתובב בבית, וצחי התחיל לעקוב אחריו ולנבוח עליו, חחחחח איזה דביל הוא היה, יהי זכרו ברוך.
ובזמן שהאיירובוט התרוצץ סביבנו, שירה אמרה פתאום, בוא נקרא לו לימור, ואני אמרתי לה, מה, ושירה אמרה, בוא נקרא לאיירובוט לימור, על שם הקבצנית החמודה, ואני הסתכלתי על האיירובוט, שפתאום נראה לי כמו איירובוטית, וחייכתי ואמרתי, לימור, יאללה, בואי נקרא לה לימור. ובאמת, מאז ועד היום, לימור מסתובבת לנו בבית ומנקה אותו. היא כבר לא עובדת טוב כמו פעם, השערות של צחי חנקו לה את הנשמה, לפעמים נדמה לי שהיא בכלל מלכלכת את הבית, ולא ממש מנקה אותו, אבל אין לי טענות כלפיה, היא באמת איירובוטית מוזנחת מאוד, לא החלפנו לה מסננים או חלקים כבר ארבע שנים בערך, זה הכול באשמתנו, ובכל מקרה, זה לא מה שחשוב.
מה שחשוב זה שמאז אותו היום ועד עכשיו, בכל פעם שאני רואה את לימור מסתובבת לנו בבית ומנקה אותו, אני נזכר בלילה המוטרף ההוא, שהתחולל עלינו לפני ארבע שנים, בחורף. בכל פעם שאני רואה את לימור נאנקת אל מול פיסות האוכל שנח זורק על הרצפה בכל מקום, אני נזכר בלימור האמיתית, ובהפסקת החשמל, ובגשם השוטף, ובהורים של שירה שהגיעו פתאום, רק בשביל לקבל חיבוק, ובבדיקה באסותא, ובפקס המוזר שהגיע והרגיע אותנו, אחחחחח אני נזכר בהכול, והכול גועש בי מיד, איי אייי אייייי, לימור, לימור, אני לא חושב שיש הרבה אנשים בעולם שמסוגלים לבכות בגלל איירובוט, ובכל מקרה אני אחד מהם. שכוייח זה הסיפור.
