לאחר פרסום פסק הדין בו אסר בית המשפט המחוזי את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" בישראל, נטען לא מעט ברשתות החברתיות כי הדיון והפסיקה בסרט כבר איננו רלוונטי אחרי כל כך הרבה שנים. בניגוד לדברים אלו אני מאמין כי הפסיקה הציבה אבן דרך משמעותית במלחמת המידע הבלתי פוסקת שמנהלת ישראל מול אויביה, ורלוונטית מאוד אל מול האתגרים של צה״ל בעימותים עתידיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמאס נלחמים בהברחת סמים וטוענים: ישראל אשמה
– "לעג לרש": 800 יחידות דיור בלבד יאושרו ביו"ש
– הפרסונליזציה של הפוליטיקה הישראלית יצאה משליטה
כמפקד במילואים, ברור לי ולחבריי שהקרב המודרני לא מוכרע רק בהישגים צבאיים קלאסיים של הבסת אויב או חיסול רקטות. ללא הכרעה בקרב על הנרטיב – לא יהיה ניצחון.
אופי המלחמה השכיח היום – לחימה אסימטרית אל מול ארגונים ותת-מדינות, מושפע רבות מהלגיטימציה הפנים-מדינית והעולמית. בעוד ישראל, כמדינה נאורה רגישה מאוד לאבדות, ומקפידה על כל כללי המוסר המודרניים, הארגונים בלבנון ובעזה שמים לעצמם את אזרחי ישראל כמטרה מרכזית ומנצלים את בני עמם כמגן אנושי מפני פעולות הסיכול והמנע של צה"ל. ואף פעמים רבות ינסו להוביל להרג של אזרחים בני עמם או להציג מצג שווא וזאת כאמצעי בתעמולה נגד ישראל. בקרב הזה על התודעה והנרטיב, הסרט ג׳נין ג׳נין משמש כלי נשק מרכזי.
הסרט עצמו, כפי שכבר נקבע בבית המשפט, אינו סרט דוקומנטרי. מדובר בסרט תעמולה רצוף שקרים גסים. הסרט כולל תיאורים של חיילי צה״ל הורגים ילדים, נשים, זקנים ונכים, הרג עצירים כפותים, קבורת פלסטינים בקבר המוני, והפצצת בית חולים, בעוד שבזמן אמת נמצאו במחנה הפליטים כ-300 מחבלים חמושים, מאגרי נשק ואמצעי לחימה רבים. למרות מצבורי הנשק הגדולים ומאות המחבלים, הוחלט בצה"ל להוביל לחימת חי"ר וקרבות פנים אל פנים במקום להפעיל מערכי סיוע אש כבדים, כל זאת במטרה לצמצם עד כמה שניתן פגיעה באזרחים בלתי מעורבים מהצד הפלסטיני. יצוין כי השימוש בדחפורים נעשה בשלבים מאוחרים יותר של הלחימה כשמספר הנפגעים בקרב חיילינו החל לעלות.
חשיבותו של פסק הדין איננה בהחלטה על איסור הקרנת הסרט – אין לאף אחד כוונה לעשות ציד מכשפות ולחפש עותקים. החשיבות היא באמירה הערכית למשפחות השכולות וללוחמי צה"ל שיש מי שמגן על שמם הטוב וכבודם, וזאת בנוסף להרתעת יוצרים נוספים מתפירת עלילות שווא עתידיות נגד לוחמי צה״ל.
במבט צופה פני עתיד, נציין בשנה הבאה 20 שנה למבצע "חומת מגן". כפי שהלחימה ברצועת הביטחון בלבנון חזרה לתודעה, כך יש לצפות שגם מבצע חומת מגן יחזור לכותרות ואיתו הקרב על התודעה והלגיטימיות של ישראל בהפעלת כוח אל מול אויב שנטמע בסביבה אזרחית. אל מול האתגרים בלבנון ובעזה יש לקוות שפסק הדין ייצור את הרתעה המתבקשת וישמש מגן חשוב במערכה על התודעה.
ובהמשך לאותו מבט עתידי, חשוב לשאול בקול: מדוע היה פה מאבק פרטי של חיילי מילואים? האם ישראל ערוכה משפטית ותודעתית להגיב במהירות לאירועי דה-לגיטימציה שבוודאות יתרחשו במערכה הבאה? פסק הדין הנ״ל כרגע הוא רק פיסת נייר, יש לקוות שהמערכת תשכיל לרתום את ההישג המשפטי לחזקו ולשכללו על מנת להיות מוכנים לקראת המאבקים העתידיים במלחמה על הנרטיב של הצדק.
מותר, ולפעמים חובה, לבקר את צה״ל, וכמובן שחופש הביטוי וחופש האומנות הם ערכים חשובים ביותר במדינה דמוקרטית, אבל זה איננו המקרה. הסרט המדובר לא נוצר לשם דיון אקדמי, או החלפת דעות פילוסופיות לבירור סוגיה כלשהי, הסרט הוא ניסיון נבזי של שכתוב העובדות מתוך מטרה לפגוע בלגיטימציה של צה"ל בכלל ומדינת ישראל בפרט. דווקא ממי שחרד לחופש הביטוי מצופה במקרה הזה לאמץ את פסק הדין, כי כאשר נותנים לגיטימציה לגרסה שקרית, האמת מוכחשת.
