באחד מרגעי השיא של "נשמה", נגן הג'אז וגיבור הסרט החדש של פיקסאר ג'ו גרדנר משליך את חוברת התווים מן הפסנתר ומציב במקומה עלה שנשר מן העץ, כרטיס רכבת מעוך ושאריות של משולש פיצה. וזה היה הרגע שבו החלטתי לעולם לא לתת לילדים שלי לצפות לבדם בסרטי פיקסאר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– החיים הם לא סרט: ללמד בלי ניצוץ בעיניים
– לא לצנזר, כן למסגר: צפייה עם ילדים, אבל קצת אחרת
– הרוטשילד של דורנו לא קיבל את ההכרה הראויה לו
כסוג של המשך (או ליתר דיוק פריקוול) של "הקול בראש", שהלוקיישן שלו היה המוח האנושי, "נשמה" מתאר את העולם שבו נוצרות הנשמות לפני שהן יורדות לעולם – ובאופן ספציפי יותר את עולמה של נשמה מספר 22, שלא מוכנה לרדת לכדור הארץ. טוב לה בעולם היציב והחמים שמעבר, והיא לא חושבת שיש משהו בכדור הארץ ששווה את הטרחה. ומכיוון שבלי אותו "ניצוץ" שימשוך את הנשמה היא לא יכולה לרדת, 22 נשארת כבר אלפי שנים בעולם שלפני. עשרות "מנטורים" ניסו להצית בה את הניצוץ: האֵם תרזה סיפרה לה על מעשי החסד שלה, קופרניקוס על תגליותיו המדעיות, גנדי על המאבק לחירות, אבל ללא הועיל. שום דבר לא עושה לה את זה. עד שלגמרי במקרה היא נכנסת לגופו של גרדנר וצועדת במשך כמה שעות בנעליו. היא נושמת את האוויר הצח של מנהטן, מצטופפת במטרו, צופה בעלים נושרים, מסתפרת. וכך היא מוצאת פתאום את הניצוץ שהיה חסר לה כל הזמן.
אם המסר לא היה מספיק ברור, הישות האחראית על העולם שלפני מנסחת אותו במילים מפורשות (בכלל, דיסני ופיקסאר עברו מזמן ממסרים סמויים לאינדוקטרינציה גלויה, מה שעושה את העבודה שלי לקלה הרבה יותר אבל הרבה פחות מעניינת; נראה שאצה להם הדרך): "לא המטרה או השליחות היא הניצוץ של החיים, אלא הרגעים היומיומיים, הטובים והרעים". בשלב מסוים גרדנר מגיע לבקר באזור שאליו מגיעים אנשים ברגעי ההתעלות שלהם, והוא נרגש קצת כי גם לו יצא לבקר שם מדי פעם, אבל אז מסבירים לו שזה אותו מקום בדיוק שבו שוכנות הנשמות האבודות שהתמכרו לטטריס או לרשתות חברתיות. כי כל מה שמרחיק אותך מן החיים עצמם, בסופו של דבר יכול להיות מסוכן.
נדרשת לו שעה וחצי אך בסופו של דבר גרדנר משלים את התהליך, וכאשר הוא נשאל, רגע לפני שנשמתו חוזרת אל גופה, "אז מה אתה חושב שתעשה? איך תעביר את חייך?" – הוא משיב: "אני לא בטוח, אבל אני עומד לחיות כל רגע מהם". ואנחנו רואים אותו מתבונן בשמיים, נושם נשימה עמוקה, כתוביות (יש שם, אגב, שגיאה מקסימה בתרגום: בכתוביות בעברית נכתב "לנצל כל רגע", מה שחותר תחת המסר של הסרט כולו, שקורא לחיות את הרגע, לא לנצל אותו חלילה).
זו לא הפעם הראשונה שבה פיקסאר מתמודדים עם השאלה מדוע להמשיך לחיות (עיסוק לגיטימי כשלעצמו: אלבר קאמי כבר כתב שזו השאלה הפילוסופית הרצינית היחידה שישנה). סדרת הדגל שלהם, צעצוע של סיפור, עוסקת גם היא באותה שאלה. בשלושת הסרטים הראשונים השאלה עלתה בצורה מרומזת יותר, והתשובה הייתה ברורה: משמעות החיים היא אהבה. אולם בסרט הרביעי, שיצא לפני שנה, השאלה הוצפה בגלוי על ידי פורקי, מזלג הצעצוע שמנסה כל הזמן לחזור אל פח האשפה החמים והנעים שבו נוצר. במהלך דרמטי הוא מצליח לשכנע גם את וודי שאין טעם בכל מערכות היחסים שבהן השקיע את חייו, ובסוף הסרט וודי נוטש את ביתו וחבריו כדי לחיות את הרגע על גגו של פארק שעשועים אינסופי.
הרבה זמן לא יצאתי נסער כל כך מסרט. הרבה זמן לא הרגשתי כל כך מקרוב את מגע ידו של המוות. את הריקנות המבטלת בהינף יד את התרבות האנושית כולה, מקופרניקוס עד גנדי, ומוצאת לה כמקור השראה נגן ג'אז שמאס במקצוע שלו; זו שמחליפה את היצירות של קאונט בייסי ומיילס דיוויס בשאריות של משולש פיצה. אז רגע לפני ששלחתי את הילדים לישון שמענו יחד את השיר של מרדכי בן־דוד משנות התשעים הנושא את אותו השם, "Neshomele", כדי לזכור שהניצוץ האמיתי שגורם לנשמה לרדת לעולם הוא התשוקה לעשות חסד, משפט וצדקה בארץ, ולהתפלל שהניצוץ הזה לא יכבה בלימבו המחניק של סרטי פיקסאר.
