מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוהב קונספירציות. רק תנו לי כיוון מחשבה נוסף ומסתורי בנוגע למאורע שהתרחש ותראו מה זה עושה לי. אני לא בדיוק יודע לשים את האצבע על מקור העונג שיש לי מקונספירציות, אבל זה אולי קשור לזה שאני אדם מאמין, ולאדם מאמין תמיד יש איזה ממד רציני שהוא מעל התפיסה הרציונלית. ממד נעלם ומסתורי. שישנם כוחות עליונים שאין לנו מושג קלוש עליהם, והם־הם אלה שמניעים אותנו וגורמים להתרחשויות סביבנו. עכשיו כשאני כותב את זה, אני חושב שאדם מאמין באשר הוא צריך ליהנות מקונספירציות באשר הן. זו ממש המחשת הא־לוהות בעולם. אני, למשל, ערוך בכל זמן להתברבר על מה בדיוק קרה ברצח רבין, אני מת על הקונספירציה של הנחיתה על הירח, על הדגל המתנופף ברוח שבכלל לא נושבת בחלל החיצון, והכי אני אוהב את התיאוריה שפול מקרטני מת. אני משתעשע ממנה כמו ילד עם צעצוע משוכלל, ואפילו הלכתי איתה רחוק והשמעתי אחורנית תקליטים של הביטלס בפטיפון שלי. שלא תטעו בי, אני כן חושב שיש בזה משהו פסיכי, מופרך, לא הגיוני, אבל שוב, זה כל הקסם בעיניי. זה כל הכיף.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
פס״ד "ג׳נין ג'נין" הוא ניצחון זמני בקרב על הנרטיב הישראלי
"הרווחת ביושר את מנוחת העולמים": העולם סופד לאדלסון
עודד, אם אתה לא רוצה להקשיב, בשביל מה לראיין?
בימים ההזויים שעוברים על האנושות עכשיו, אנחנו, חובבי הקונספירציות, חווים את שעתנו היפה. הימים האלה מביאים איתם שלל אופציות לתיאוריות קשר משובחות. שבבים, שתלים, ג׳י פייב, חיסונים וכל זה, אבל לא עליהן אני רוצה לספר. כלומר, עידן הקונספירציות הנוכחי כמובן גרם לי להיזכר בסיפור הבא, אבל הוא ממש לא קשור לקוביד 19.
אני חושב שאדם מאמין באשר הוא צריך ליהנות מקונספירציות באשר הן. זו ממש המחשת הא–לוהות בעולם
ערב אחד ישבנו, חבר שלי ישראל ואני, בקפה רימון בממילא. זה היה סתם ערב באמצע החיים. לא משהו מיוחד. היינו כנראה בדרך לכותל, וידוע בעולם הישיבות (הירושלמי לפחות) שאין יוצאים ידי חובה בביקור בכותל אם לא עוצרים לקפה בממילא. אז עצרנו. אני אז עוד שתיתי הפוכים גדולים עם כפית סוכר ועוד עישנתי סיגריות נובלס כתום. בחיי שהייתה פעם חיה כזו. אני זוכר אפילו את המצית שלי באותו ערב, סגול עם דיוקן מצויר של גולדה מאיר. פתאום, באמצע הערב ההוא, הרגשתי כל כך מאושר, וואו. ככה סתם. שום דבר משמח לא קרה. זה פשוט היה ערב נעים, והקפה היה טעים והסיגריות היו מספקות והשיחה עם חבר שלי זרמה על מי מנוחות, ואני הרגשתי כל כך טוב כמו שלא הרגשתי זמן רב, עד שהרגשתי צורך לשתף את ישראל בתחושה העילאית הזו. אמרתי לו, תראה ישראל, החיים יפים, מה רע לנו? אמנם יש קצת לחץ בישיבה, יש לנו את כל עול התורה הזה של הדור על הכתפיים, אבל בסך הכול יש גם רגעים של נחת. יש קפה וסיגריות ושדרת ממילא וערבית בכותל בקצה הלילה, מה רע? הנה, תראה אותנו, נסיכי ממלכת התורה.
וישראל לקח סיגריה מהחפיסה שלי, הסתכל עליי במבט קצת מזוגג ועוד לפני שהדליק אמר: הכול הם יודעים עלינו. אל תשלה את עצמך. הכול הם יודעים. ואני שאלתי, מי? וישראל אמר, הצוות בישיבה. המשגיח, הראש־ישיבה, הר"מים. הכול הם יודעים עלינו. ואני, שלא משנה מה, לא רציתי שהערב הזה ייהרס, אמרתי לו: מה אתה מדבר ישראל, נראה לך שעוקבים אחרינו? נראה לך שלמישהו יש מושג שאתה יושב עכשיו בקפה בממילא, שותה הפוך חזק להנאתך ומעשן נובלס כתום? אין שום סיכוי.
וישראל אמר, בטח שהם יודעים שאנחנו פה. אתה תמים אם אתה חושב שלא. ואני, שקצת התבאסתי מהדברים שלו, אמרתי, אז מה? מה אכפת לי שידעו שאני פה? מה, עשיתי משהו רע? וישראל אמר – את האמת, גם לי לא אכפת. אבל זה מעיק כשאתה יודע שיש מישהו שיודע עליך הכול כל הזמן. ואני הסכמתי איתו, למרות שבתוך תוכי לא האמנתי שהמשגיח יודע שאני עכשיו מפנן לי בממילא על חשבון סדר שלישי. משם הלכנו לכותל, וחזרנו לישיבה ברגל.
יום למחרת, כשיצאתי מחדר האוכל אחרי ארוחת בוקר, המשגיח, שבדיוק עבר שם, סימן לי לגשת אליו. כשהתקרבתי הוא הניח לי יד על הכתף (שזה הכי מלחיץ) ושאל איפה הייתי אתמול בסדר שלישי. הרגשתי איך הצבע אוזל לי מהפנים ואמרתי: בכותל. והמשגיח, שכל הזמן השאיר את היד על הכתף שלי, רק הוסיף במסתוריות: אפשר ללכת לכותל ישר. לא צריך לעצור בכל מיני מקומות בדרך. ופוף, נעלם כמו הג׳יני מאלאדין. סתם. הוא רק קרץ והלך לדרכו בלי להוסיף מילה, ואני אוכל סרט עד היום עם הסיפור הזה.
