התחקיר של ערוץ 20 על העיתונאי החרדי מנחם גשייד, שפרסם לכאורה בעיתון המודיע טקסטים שלמים שהועתקו מעיתונאים אחרים, בנוי כמו מעשייה היתולית. הפסקול, הקריינות, העריכה – הכול מתלכד למסמך טלוויזיוני נוקב ומשעשע. אין דבר שמבזה יותר את מקצוע העיתונות מאשר גניבות ספרותיות. בעולם שבו אנשים רגילים לצרוך תוכן חינמי, מה עוד נשאר לו לעיתונאי מלבד שמו הטוב וכישרון המקלדת שלו? התחקיר החמוד הזה חרך את הטוויטר ולא במקרה. אבל מלבד השעשוע, כדאי גם לזכור שמדובר בנושא רציני מאוד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סלע המחלוקת: באיראן חוששים מפני הפיוס בין מדינות המפרץ
– נתניהו: "אני רוצה לראות את הערבים שותפים מלאים"
– הרכש החדש: סער עושה בית ספר לבנט
גשייד לא לבד. עיתון המודיע, כמו גם עיתוני חדשות חרדים אחרים, נחשד בתרבות ההעתקות שלו כבר בעבר. כמה פעמים, ברשלנות עורך כי רבה, אף שכחו בעיתון להסיר מילה גסה מידיעה שהועתקה. קשה גם שלא לחשוד שמדובר במנטליות עיתונאית מקובלת בקרב הברנז'ה המדוברת. כאשר פניתי בעבר לעיתונאי חרדי שהעתיק ממני טקסט קומי שנכתב על העיר בני ברק נתקלתי בתגובה מיתממת. הוא בכלל לא הבין מה לא בסדר בפעולה שעשה, זכויות יוצרים פשוט לא היו קיימות בלקסיקון שלו.
הפרשן הפוליטי הבכיר שמעתיק טורים שלמים – ואיך זה קשור לנתניהו?
כתבתו של @KastelMoti >> https://t.co/x4NXHpvYWT pic.twitter.com/YId7wZq3bq— ערוץ 20 (@arutz20) January 12, 2021
אבל לא רק העתקות הן מנת חלקה של העיתונות החדשותית החרדית. נדמה שבאופן כללי הסטנדרטים בעיתונות החרדית נמוכים ביותר. רק לפני פחות משבוע נחשף כי עיתון המודיע "הדביק" מסכות על תמונתם של רבנים שהגיעו לביתו של האדמ"ור מביאלה. אני לא מצליחה להעלות בדמיוני אף עיתון רציני שהיה מוכן לכסת"ח כזה. "ישבתי פעם עם בעל טור חרדי", כתב לי היום קולגה, "הוא הגדיר את עצמו בצניעות רבה כ'נחום ברנע החרדי', והוא לא התבלבל כשסיפר איך הוא מחלטר במקביל כדובר של אחת העיריות".
לא הפעם הראשונה כמובן שעיתון המודיע מעתיק כתבות ומאמרים שלמים, אבל כשהועדה הרוחנית נרדמת בשמירה זה מביך אפילו יותר. pic.twitter.com/FyC220UFhu
— יוסי רוזנר ~ דוס נחמד (@YossiRosner) January 12, 2021
כל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הכמות הבלתי נתפסת של עיתונאים חרדים שמפרסמים את ידיעותיהם בפסבדונים או בראשי תיבות. יוצא תחקיר ואין כתב לפנות אליו. כמה קל לפרסם מילים כשלא חייבים לעמוד מאחוריהן.
לפני שנתיים פורסם בתוכנית המקור תחקיר שזכה לכינוי "תיק 2000 החרדי" ובו נטען שאתר "בחרדי חרדים" העניק לכאורה סיקור חיובי לרב יאשיהו פינטו בתמורה לסיוע במציאת רוכש לאתר. עוד קודם לכן, בתחילת העשור, בכירי האתר נעצרו לאחר שנחשדו בגביית כספים מאישי ציבור ואנשי עסקים במגזר החרדי עבור הסרת ידיעות שליליות או עבור פרסום ידיעות מחמיאות.
ואם תגידו מילא, גם ככה זו עיתונות נישתית, כדאי וחשוב לזכור שני דברים: האחד – עבור ציבור גדול במגזר החרדי זוהי הדרך היחידה שבה הוא צורך חדשות. והאחר – העיתונאים החרדים מאוד נחושים לשחק במגרש של הגדולים. הם משתתפים במסיבות עיתונאים ומקבלים מידע רגיש בתדרוכים עם פוליטיקאים. באחד התדרוכים שערך איתם נתניהו הדליף אחד העיתונאים החרדים פרטים אסורים מן השיחה לחדשות 2 בעת שיצא לתפילת מנחה.
עזבו את הדרת תמונות נשים, אי מתן פתחון פה לדעה נגדית, כפיפות לוועדות רוחניות, פוסקים ומבקרים שמעורבים בפרסום הידיעות ואינספור ניגודי עניינים. גם אם נתעלם מכל אלה, הבעיה הגדולה יותר היא שמסתובבים בקהילת העיתונאים יותר מדי אנשי תקשורת חרדים שכלל אינם רואים את עצמם כמחויבים לכללי אתיקה וצנזורה, ושמסמך נקדי הוא נייר חסר משמעות עבורם; שרמת מחויבותם לחיסיון עיתונאי ולכללי אוף רקורד נמוך להחריד, ולמרות זאת הם חשופים לחומרים רגישים. תוסיפו לכל זה את קווי הנייעס, המערב הפרוע של התקשורת החרדית, וקיבלתם מדגרה של הדלפות.
כמובן שאפשר למצוא גם בכלי התקשורת הכלליים עיתונאים בעלי שם שמפרים את כללי האתיקה, אבל לרוב הם יחטפו על הראש מהעורכים שמעליהם, וזו בטח לא רוח המפקד שם. אין אף גוף תקשורת בעיתונות הכללית שנוהג כך מבלי שאף גורם רציני יתהה למה העובדים שלו עדיין מסתובבים עם תעודת עיתונאי.
