חטאו הגדול של בנימין נתניהו, יותר מכל החשדות והחקירות המתנהלות נגדו, הוא בתגובתו אליהן: תגובה שכל כולה ניסיון להאשים את רשויות אכיפת החוק בישראל – המשטרה, הפרקליטות, ובעתיד אולי גם היועץ המשפטי לממשלה – בהתנכלות ורדיפה כלפיו. בכך הוא כמובן פועל לערעור האמון של רבים בציבור במערכות הללו; דבר שאף אחד מקודמיו שנחקרו ואף הורשעו, דוגמת משה קצב ואהוד אולמרט, לא העז לעשות.
בתוך כך מעניין להבחין בשינוי דרמטי המתחולל במחנה הימין בכלל ובמחנה הדתי־לאומי בפרט. פעם היה הימין נושא הדגל של רעיון הממלכתיות, של העדפת טובת הכלל והאינטרס הלאומי על פני אינטרסים אישיים ומגזריים. והנה, עכשיו, כשנתניהו ותומכיו חשים באיום מצד רשויות החוק, אין הם מהססים להקריב למען האינטרס האישי של יקירם את ערך הממלכתיות ואת מעמד מוסדות המדינה האמונים על אכיפת החוק.
זה לא אומר שלנתניהו ותומכיו אין טענות לגיטימיות – הן כלפי היחס רב השנים שהוא מקבל מן האליטות, והן כלפי החקירות המתנהלות כעת. בעניין היחס הכללי כלפיו, אני זוכר שכבר ב־1996, כשנתניהו נבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה, הייתה כלפיו עוינות אישית בלתי רגילה אף לפני שעשה צעד משמעותי כלשהו, כפי שהיטיב לאבחן בשעתו ארי שביט ב'הארץ'. אני מעריך שהעוינות הזאת נבעה מהתדהמה והכעס שאחזו בשמאל כלפי עצם העובדה שנתניהו הצליח להיבחר לראשות הממשלה דווקא אחרי רצח רבין, כש"הצדק הפואטי" לכאורה חייב עליית מנהיג ממחנה רבין. מה גם שנתניהו נתפס בקרב מתנגדיו כאחד האנשים שהיו שותפים בכירים להסתה נגד רבין, הן בעומדו על המרפסת בכיכר ציון מעל שלטים שהציגו את רבין בבגדי נאצי, והן בהליכתו ליד מיצג של ארון שנתפס בשמאל כקברו הסמלי של רבין.
השמאל, ואיתו רבים בתקשורת, אכן טיפחו אובססיה אישית כלפי נתניהו. ועדיין, כראש ממשלה, מוטלת עליו החובה לא להתפתות לאובססיה נגדית, ובוודאי לא לנסות להשתלט על כלי התקשורת באמצעות עסקאות אפלות. נתניהו ותומכיו גם צודקים שאכן נראה משונה שרק הוא נחקר בחשד שניסה להטות את סיקור 'ישראל היום' בתמורה לעסקה עם נוני מוזס, בעוד לא מתנהלת חקירה נגדית בעניין הקשרים בין מוזס לחברי הכנסת שקידמו את חקיקת חוק 'ישראל היום', שהיה אמור להיטיב איתו מאוד. אבל צריך להיות הבדל חד וברור בין הלגיטימיות של העלאת שאלות נקודתיות וממוקדות כלפי התנהלות התקשורת או המשטרה בעניין מסוים ובין ניסיון לדה־לגיטימציה גורפת כלפי כלל מערכות התקשורת ואכיפת החוק.
עוד דעות באתר מקור ראשון
–כדור חתום: הטענה שהכרחי לקיים משחקי כדורגל בשבת לא מחזיקה מים
–מי ייכנס לריק? הגיע הזמן לחשוב על היום שאחרי ש"ס
–בין השינוי במתקן 'חולות' לבין המלחמה בתאונות בקרב הבדואים
ועל אף כל הנאמר, לא מספיק לתקוף את נתניהו על השתלחויותיו. גם על האליטות מוטל להפיק לקח משמעותי מהקלות שבה נתניהו מצליח להסית רבים כל כך נגד רשויות המדינה. הוא לא היה מצליח בכך אלמלא הייתה לרבים בישראל תחושה רבת שנים שהאליטות למיניהן, ובכללן רשויות המדינה, לא באמת ספרו אותם, או לכל הפחות התייחסו אליהם כאזרחים סוג ב'. כך חשו דתיים, מזרחיים ואנשי ימין בימי מפא"י הלא עליזים; אנשי ימין ואנשים דתיים חשו עד לשנים האחרונות כמי שמודרים מכלי התקשורת וקולם לא נשמע בהם. אי אפשר להכחיש שחל שינוי במציאות הזו, אבל גם זיכרונות העבר עדיין בתוקף.
מי שנכווה ברותחין נזהר גם מצוננין, ומי שחווה בעבר אפליה נוטה לראות כזו גם כשאינה קיימת. בכל מקרה ברור שחטאי העבר אינם מצדיקים חטאים בהווה. אחרת, לעולם נהיה נתונים במעגל אינסופי של מדירים ומודרים, שולטים וגורמים בלתי לגיטימיים, פעם מצד זה ופעם מצד זה. מה גם שאת העבר אי אפשר לשנות, והדבר היחיד הנתון לשליטתנו הוא ההווה והעתיד, שיש לבנותם על בסיס שיח ענייני וללא חשדנות שאינה מגובה בהוכחות ונשענת בעצם על חטאי העבר.
יש גם צורך ברגישות גבוהה מאוד מצד התקשורת, המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט, שלא לעשות טעויות שיתפרשו כהמשך המגמה ההיא. לא להסתפק בניסיון של נתניהו להטות סיקור תמורת הטבות כספיות, אלא לבדוק היטב גם טענות אחרות בכיוון הזה; לדקדק היטב, כפי שאכן נעשה, בפרשה כמו מסרוני התיאום המוקדם בין חוקר הרשות לניירות ערך ובין שופטת המעצרים של שאול אלוביץ' וניר חפץ. כל הצעדים האלה אינם מצדיקים כאמור התנפלות גורפת של נתניהו ותומכיו על רשויות החוק, אבל הם כן מצדיקים זהירות יתר: אל לרשויות לספק לנתניהו ולתומכיו עילה לטענות הרדיפה השקריות שלהם.
