א. לא תופעה חדשה לגמרי. הרומן בין הימין למגזר הערבי אינו ממש חדש. למרות הנטייה להציג את הימין / נתניהו כ"שונאי ערבים", בעשור האחרון הוביל הימין מדיניות חסרת תקדים כלפי המגזר שנועדה להביא לשילובו בכלכלה הלאומית והיהודית ולא במעמד חוטבי העצים ושואבי המים שלה, אם כי כגורם התורם לתל"ג הלאומי גם באמצעות השתלבות בענפי ההייטק.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
פס״ד "ג׳נין ג'נין" הוא ניצחון זמני בקרב על הנרטיב הישראלי
סלע המחלוקת: באיראן חוששים מפני הפיוס בין מדינות המפרץ
הרוטשילד של דורנו לא קיבל את ההכרה הראויה לו
ב. שיתוף פעולה מצד הפוליטיקאים הערבים. עוד לפני הפלירטוט בין נתניהו ובין חבר הכנסת מנסור עבאס מרע"מ-תע"ל, חלקים מהרשימה המשותפת שיתפו פעולה עם ממשלת נתניהו, לרבות איימן עודה ואחמד טיבי. על הפרק עמד קידום תוכנית החומש למגזר הערבי, על בסיס החלטת הממשלה 922 מדצמבר 2016. שיתוף הפעולה התנהל מתחת לשולחן מטעמים ששירתו את שני הצדדים, היהודי והערבי כאחד.
ג. כלכלה במקום אידיאולוגיה. נתניהו קידם את מדיניות השילוב הכלכלי של המגזר הערבי על בסיס תפיסה החותרת להחלשה ועמעום של פוליטיקת הזהויות הלאומית. ועל מינוף סדר יום פרגמטי המבוסס על רעיון העלאת רמת החיים ושיפור איכותם. או בניסוח אחר: העדפת ההווה והחיים עצמם על פני העתיד ומשאת הנפש הלאומית.
ד. תכולת השלום הכלכלי. המדיניות כלפי המיעוט הערבי בישראל היא תרגום ישיר של תפיסת "השלום הכלכלי", שאגב יש לה יסודות עמוקים בחשיבה הציונית עוד לפני הקמת המדינה וכמובן גם לאחריה. אחד ממייצגיה הבולטים היה הנשיא שמעון פרס (המזרח התיכון החדש), הגם שזה ראה בעיני רוחו את הזיקה בין קידום כלכלי של האזור ובין פתרון הבעיות בין ישראל לפלסטינים.
ה. לא רק מול הערבים בישראל. המודל המתעדף את הכלכלה על פני אידיאולוגיה הוא השליט בעשור האחרון, גם ביחסים של ישראל עם הרשות הפלסטינית ועם חמאס. אחת מהשלכותיו המבורכת של השינוי היא היציבות הביטחונית היחסית והפחתת הלעומתיות ביחסי הצדדים. בשנה האחרונה הורחב המודל גם להסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו המבוססים פחות על ערכים ויותר על מפגש אינטרסים כלכליים.
ו. סנכרון הכלכלה עם הפוליטיקה. השינוי שמתחולל בשבועות האחרונים ביחסים שבין הימין לערבים בישראל מתבטא בכך שנתניהו, אשר הקפיד עד היום להכיל כלכלית את הערבים ולהדיר אותם (וליתר דיוק את הנהגתם) פוליטית, יוצר כעת סינכרון בין המימד הכלכלי והפוליטי, ומחבק את האוכלוסייה הערבית מעל ראשה של הנהגתה, גם בהיבט הפוליטי. אגב, תקיעת טריז בין המנהיגות הערבית ובין הציבור הערבי הייתה מאז ומעולם דפוס קבוע במדיניות ישראל כלפי המיעוט הערבי.
ז. חולשת הרשימה המשותפת. אלה חדשות רעות מאד עבור הרשימה הערבית המשותפת החווה את תהליך ההתפוררות הכללית המאפיינת גם את הפוליטיקה היהודית. היכולת של הרשימה המשותפת לנגן על "השיח האנטי-ערבי" של הליכוד הולך ונחלש ומאבד את תפקידו שבלט בייחוד בסבב הבחירות האחרון, כמגנט לאיסוף מצביעים ולהגדלת מספר המנדטים בבחירות הקרובות. על ההיסטריה של עודה וחבריו תעיד ההתפרעות בנצרת במהלך ביקורו של ראש הממשלה שם, אותה הובילו כנראה אנשי המפלגה.
ח. עוד קצת היסטוריה. מפרספקטיבה רחבה וארוכת שנים, נתניהו מחזיר את הפוליטיקה הערבית לשלב שקדם לשנות השמונים והתשעים, אז הוקמו המפלגות הערביות העצמאיות והלעומתיות, ואל השלב שבו מפא"י ההיסטורית פרשה על המצביעים הערבים חסות ואף שילבה אותם ברשימותיה. והנה עוד הקבלה מעניינת בין המנהיג הגדול ביותר שקם לימין בישראל לבין המנהיג הגדול שקם לשמאל בדמותו של דוד בן־גוריון.
ט. הזווית הפוליטית. מבחינת נתניהו, המהלך הנוכחי שלו לא יכבוש כנראה את כל הרחוב הערבי, אבל עשוי לקרב אותו, לצד מבצע החיסונים, למספר המפתח 61. אלה לא בהכרח חדשות רעות עבור המגזר הערבי בישראל, וגם לא עבור הציבור היהודי. הפחתת הלעומתיות בין המגזרים שהושפעה בשנים עברו מהבסיס הלאומי, משרתת בהווה אבל גם לטווח הארוך את שני הצדדים.
י. הגבולות טושטשו אבל לא נפרצו. גם בהינתן המגמות העכשווית של שיתוף פעולה ערבי־יהודי אין להקיש מכך לגבי האפשרות של צירוף רשימות ערביות לקואליציה עתידית. הקו האדום של אי שילוב מפלגות ערביות לא ציוניות בממשלות ציוניות – ייוותר בעינו. עם זאת, צירוף נציגים ערביים, על בסיס אישי, לממשלה עתידית של הימין הוא בהחלט תרחיש אפשרי וכנראה גם רצוי.
