המחלקה לחקירות שוטרים נמצאת על המוקד בימים אלו, וממש לא בפעם הראשונה, בקשר לחקירת מותו של אהוביה סנדק ז"ל. הקולות הנשמעים, הפעם מימין (בפעמים אחרות משמאל), אינם מרוצים מהאופן בו מח"ש חוקרת את מעשי השוטרים, אשר גרמו לכאורה למותו של סנדק. הביקורת, ראוי לומר, נוקבת ונחרצת יותר בשל המוניטין הצונן שצברה לעצמה מח"ש, במיוחד בשנים האחרונות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
פס״ד "ג׳נין ג'נין" הוא ניצחון זמני בקרב על הנרטיב הישראלי
בלי אליטיזם: כך נמנע את נשירת נוער הגבעות
משוויץ של המזה"ת לקן טרור: מה צריך ללמוד מלבנון?
מח"ש במתכונתה הנוכחית קיימת כ-30 שנה. לפני כן היא תפקדה כמחלקה בתוך המשטרה, האחראית על חקירת שוטרים. בשל ביקורת על אופן התפקוד שלה וחוסר עצמאות, הועברה המחלקה מחסות המשטרה ועברה להיות תחת משרד המשפטים.
הצעד הזה היה מבורך, אך משהו עדיין לא עובד כמו שצריך.
"במשחק" מול מח"ש, יש שני סוגים של שחקנים עיקריים. מצד אחד אלו השוטרים שנחקרים בחשד לביצוע עבירה, ומצד שני המתלוננים או קורבנות העבירה. מדובר לרוב באזרחים שנפגעו מפעולות של שוטרים שבוצעו בעיקר במסגרת עבודתם: שימוש באלימות בעת מגע עם אוכלוסייה, עבירות שחיתות ועוד. כמובן, גם עבירות שאינן קשורות לעבודתם נחקרות במח"ש כמו אלימות במשפחה, סכסוכי שכנים וכד'.
באופן מוזר, שני השחקנים הקבועים במשחק לא מרוצים מעבודת מח"ש. ראוי להבהיר: בקרב עורכי הדין הפליליים נהוג לומר שאם ניתן פסק דין על ידי שופט ושני הצדדים לא מרוצים, כנראה בית המשפט עשה עבודה טובה. זה אינו המצב. הביקורת שיש על עבודת מח"ש קשורה באופן שבו החקירות מבוצעות ונשמעת משני צידי המתרס.
מהצד של נפגעי העבירה ניתן לשמוע קולות הטוענים שמח"ש לא חוקרים ברצינות עבירות של שוטרים או שיש התעלמות. כך למשל, תלונות רבות של אזרחים שטוענים שהותקפו על ידי שוטרים נסגרות ללא חקירה כלל או לאחר חקירה לא מספקת. דוגמה נוספת מהימים האחרונים קשורה לשוטרת שהוכח שרשמה דוחות תעבורה לאזרחים כשאלה לא ביצעו שום עבירה, ולמעשה המציאה עבירות כדי לעמוד במכסת הדוחות שנדרשה ממנה. רק לאחר מספר שנים ומאבק מצד המתלוננים, מח"ש הגישה נגדה כתב אישום, למרות שהמקרה היה מובהק ואפילו פשוט להוכחה. קולות נוספים של ביקורת נשמעים מצד אזרחים הטוענים שהתלונות לעבירות פליליות מועברות לאפיקים משמעתיים שמסתיימים בעונשים קלים אם בכלל, כמו נזיפה או הערה בתיק האישי. כאשר מנגד, לו אזרח היה מבצע את המעשה, הוא היה מוזמן לחקירה ואף היה מוגש נגדו כתב אישום.
מנגד, גם מצד השוטרים, יש ביקורת רבה על עבודת מח"ש. כך למשל, שוטרים טוענים שחוקרים אותם בצורה שאינה רלוונטית (בקשת מעצר שלא לצורך, שאלות לא ענייניות בחקירה וכד') או שרודפים אותם.
גם במבט אובייקטיבי נראה שיש ביקורת רבה על עבודת מח"ש. לאורך השנים הגיעו תיקי מח"ש לתקשורת ונדמה שעמדת מהמחלקה לא התקבלה. ניתן לראות זאת בזיכויו של ניר סומך למשל ואף במשפטו של רונאל פישר, כשישנן טענות שחומרי חקירה לא נמסרו וכל כמה זמן מנושל חלק מכתב האישום מסיבות שונות.
כנראה, שגם אחרי 30 שנה משהו במח"ש לא עובד והגיעה העת לחשוב מה צריך לעשות כדי לשפר.
המבנה הנוכחי של מח"ש מייצר קושי רב בעבודה האובייקטיבית שלה. כך למשל, בחקירה פלילית "רגילה", יש גוף חוקר שמייצר חומרי חקירה וראיות ויש את הפרקליטות שבוחנת את התוצרים ומחליטה על פיהם אם יש מקום להעמיד לדין. המבנה הזה של הפרדה בין הגופים, מייצר מקבילית כוחות וכל צד מבקר את עבודתו של השני.
במח"ש המצב הוא שונה. אמנם יש חוקרים ויש פרקליטים, אך הפעילות במח"ש מאופיינת בצורה כזו שאין ניתוק ממשי. פעמים רבות ניתן לראות את מעורבות גוף התביעה של מח"ש בחקירות פעילות שלא רואים בתיקים שאינם של מח"ש. המצב הזה מייצר חוסר אובייקטיביות וחוסר ביקורתיות של הגוף החוקר כלפי הגוף התובע ולהיפך.
בעיה מוכרת בתיקים פליליים נעוצה ב"התאהבות" של החוקרים או הפרקליטים בתיק מסוים, שלעיתים גורמת להם לקבל החלטות שאינן בהכרח הכי נכונות בהתחשב בכל הנתונים בתיק. הפרדת הכוחות גורמת לכך שיהיה איזון בין הגופים והם יאירו אחד את עיני השני.
חשוב לומר שהאינטרס שלנו כחברה הוא שגוף של חקירת שוטרים יהיה חזק דיו כדי להוות גורם מרתיע כלפיהם, וימנע מהם לעשות שימוש לרעה בכוח הרב שניתן להם. מנגד, ההרתעה של מח"ש צריכה להיות רלוונטית ולא כזו שגורמת לתחושה של רדיפה, אלא רק במקרים מוצדקים. במקרה כזה, הפרדת שני הגופים במח"ש היא חיונית וייתכן שתביא לשינוי.
