אני אוהב לקרוא את הטורים של הרב חיים נבון. לא רק בשל הכתיבה הקולחת וההתנסחות הרהוטה, אלא גם בגלל התוכן, אף שלא פעם הוא מצליח להרגיז אותי, ואולי דווקא משום כך. באופן שיטתי מביע הרב נבון עמדה התומכת בשוק חופשי. בכל תחום ובכל מחיר. יש בכך כדי לייצג, לצערי, עמדה רווחת בציונות הדתית: ניאו־ליברליות קיצונית של ציבור בורגני, שמלא בצדקה ובחסד ובהתנדבות לאין שיעור, אך לא פעם מחמיץ סוגיות של צדק, מדיניות ושיטה כלכלית. העמדה הזאת פעמים רבות מחמיצה את נקודת המבט של מי שלא חי ברווחה.
בטורו האחרון, שעסק בעיקר בהפרטת מערך הכשרות בישראל בעקבות הקמת המיזם של ארגון צהר, כתב הרב נבון: "אין שום סיבה להפקיד תחומים חשובים של חיינו בידי פקידי הממשלה. מה שהמדינה יודעת לעשות טוב – שתעשה, ומה שאינה יודעת לעשות טוב – מוטב שתותיר בידי היחידים והקהילות. מעצם מהותה של המדינה היא צריכה להנהיג את הצבא והמשטרה (ועוד כמה דברים), אבל אין שום סיבה שתנהל באופן ריכוזי את שירותי הדת או מערכת החינוך".
מעבר לטון, שיכול להישמע צורם ופוגעני כלפי פקידי ממשלה, כאילו אין מדובר בעובדי ציבור מסורים וטובים ברובם, יש בדברים כדי לבטא את העמדה הפטרונית והמנותקת של מקדשי ההפרטה באשר היא.
לעיתים קרובות, מי שיש לו האמצעים לרכוש חינוך מצוין ימליץ למדינה להפריט את החינוך, כפי שמי שיש לו ביטוח זהב וגישה לשר"פ לא יבין מדוע אנשים מתאוננים על מערכת הבריאות הציבורית. יש מי שההפרטה נוחה לו ומשרתת אותו. אחרים ייפגעו ממנה? שיסתדרו.
מי שמבוסס כלכלית יכול בקלות לומר ש"המדינה היא לא האבא והאמא שלנו ושכל אחד ידאג לעצמו", ומי שנולד לתוך משפחה או קהילה בעלת הזדמנויות רבות יסביר שתמיד "זה רק בידיים שלנו" – הדרך המנומסת לומר שמי שלא מצליח הוא פשוט בכיין שלא רוצה להתאמץ. מי שיש לו רשת ביטחון ימליץ לכולנו "לקחת סיכונים". הוא יטען שאפשר להסתדר בשוק החופשי, ולמי שייפול תמיד יהיה מי שייחלץ לעזרתו.
"להותיר בידי יחידים וקהילות", כדברי הרב נבון. כאילו לכל היחידים הזדמנות שווה, כאילו לכל היחידים יש קהילות תומכות, מבוססות ומגבות. אז זהו, שאין הזדמנות שווה ואף שמרב האחריות מוטלת על כתפי האדם, הוא לא מתנהל בחלל ריק. יש אחריות גם לקהילה, ואפילו – שומו שמיים – למדינה. יש רבים שרוצים ומתאמצים אך עדיין המציאות מתנפצת בפניהם, שמחסומים אינספור מונעים מהם להתרומם, לא כי הם פחות רוצים ולא כי הם פחות מוכשרים, אלא כי יש להם פחות הזדמנויות.
יש תלמידים רבים שמגיעים מדי בוקר לבית ספר עם רצון עז להצליח ותחושת אחריות גדולה, אך כשהם מקבלים שיעורי בית ומתקשים לעשות אותם, ההורים לא יכולים לעזור להם כי אינם יודעים לקרוא ולכתוב בשפה העברית. באותו זמן בבתים אחרים, מהסוג שמציע למדינה לא להפריע ל"יחידים ולקהילות לנהל את החינוך", ההורים משלימים את הפער לילד, יש גם שיעורים פרטיים אם יש צורך, ויש גם תגבור אחרי שעות הלימודים.
עובדים רבים משכימים כשהשמש עוד לא זרחה והולכים לעבוד בעבודות קשות, שרובנו לא היינו בוחרים לעבוד בהן. הם עובדים קשה אך נותרים עניים. המשכורת נמוכה, המחיה יקרה. הם רוצים להתפרנס בכבוד ויכולים ללמד את כולנו שיעור באחריות ובעמל, אך המציאות לא מאפשרת להם.
הנה הם היחידים שנוטלים אחריות, אך זה לא תמיד מספיק. והקהילה? למי שגדל בציונות הדתית זה נראה טבעי. הוא לא מכיר כמעט חיים ללא קהילה. רבים מאזרחי ישראל אינם חיים בקהילות תומכות, שיהיה בהן מי שייתן הלוואה בלא ריבית או יארגן התרמה ביישוב או בשכונה.
אז הנה, גם האפשרות של הקהילה אינה רלוונטית לכולם. נותרנו עם המדינה. זו עם הפקידים, זו שעוד שומרת על איים לא מופרטים בשירותי החינוך, הרווחה והבריאות, זו שאמורה להחזיק הלכה למעשה את תפיסת האחריות והערבות ההדדית. לדאוג שלכל ילד תהיה הזדמנות לבחור את עתידו, בלי קשר למקום הולדתו.
אין כאן כמובן בעיה של אכפתיות או מסירות. מאלה יש בשפע בציונות הדתית, וחלילה להטיל בכך דופי. אך לפעמים חסרות כאן קצת רגישות והבנה, לא בפן הפטרוני שלהן אלא במובן הפשוט: הבנה כיצד נראים חייו של האחר, מהם המכשולים העומדים בפניו. מי שחי בצד המואר של החיים מחמיץ את החוויה הקשה של מי שחי בצד החשוך שלהם.
ככל שהמדינה תמשוך את ידיה ותצמצם את מעורבותה, המשמעות תהיה שהיא גם מסירה אחריות. צמצום תפקידיה ואחריותה של המדינה פירושו בדרך כלל שיחידים רבים ייפלו, יקבלו חינוך פחות טוב, לא יקבלו אפשרות לבריאות ראויה וייוותרו מאחור – צוללים בתוך שוק חופשי, שבו החזק מטפס מעלה והחלש צונח מטה.
