בשעות הבוקר של 14 ביוני 2017 התאמנו בבייסבול עשרים וארבעה חברי קונגרס רפובליקנים, לקראת משחק צדקה מסורתי משותף עם מקביליהם הדמוקרטים. האימון התרחש בפארק־אצטדיון בווירג'יניה, קילומטרים אחדים מגבעת הקפיטול. האווירה בשעות הבוקר המוקדמות הייתה טובה ופסטורלית, עד שלפתע החלו יריות לפלח את האוויר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: תחקיר המודיע: הגיע הזמן לדבר על הסטנדרטים הירודים בעיתונות החרדית
– האיום החדש של האיראנים: מל"טים מתאבדים
– נתניהו: "אני רוצה לראות את הערבים שותפים מלאים"
ג'יימס הודג'קינסון לא אהב רפובליקנים. למשל, כשחתם על עצומה להדחת טראמפ, הוא כתב: "טראמפ הוא בוגד. הוא הרס את הדמוקרטיה שלנו. זה הזמן להרוס את טראמפ ושות'". הוא גם היה חבר בקבוצות הפייסבוק "לחסל את המפלגה הרפובליקנית" ו"הדרך לגיהינום רצופה ברפובליקנים".
עד אותו בוקר, הודג'קינסון תיעל את רגשותיו באופן פוליטי מקובל: מכתבי מחאה, שיחות טלפון זועמות ואקטיביזם פוליטי – הוא היה מתנדב במטה הבחירות של ברני סנדרס. אבל באותו בוקר משהו קרה. הוא בירר מאיזו מפלגה המתאמנים בפארק, וכששמע שהם רפובליקנים, הלך להתחמש ברובה שהחזיק ברישיון, וחזר למגרש במטרה ברורה: לטבוח בנציגי הציבור הימניים.
למרבה המזל, אחד המשתתפים באימון, סטיב סקליס, היה ה"מצליף" של המפלגה (האחראי למשמעת ההצבעות), תפקיד שזוכה לאבטחה של משטרת הקפיטול הפדרלית. מאבטחיו זינקו להגנת חברי הקונגרס, השיבו אש ומנעו את רציחתם של רבים. סקליס עצמו היה פחות בר מזל. הוא נורה במותן, סבל מפגיעות פנימיות קשות, ודימם במצב אנוש על הדשא במהלך חילופי הירי. הטיפול הרפואי שקיבל במקום – אחד מחברי הקונגרס היה רופא – הציל את חייו, והוא הוטס במהירות לטיפול חירום ונותח כמה פעמים. מלבדו היו עוד שלושה פצועים, כולל אחד המאבטחים.
ההתקפה גונתה בפי כול. ברני סנדרס אמר: "המעשה המתועב הזה מחליא אותי… אלימות מכל סוג איננה מקובלת… שינוי אמיתי יכול לבוא רק בפעולה לא אלימה". אמירה ראויה, ודומה לשאר הגינויים משמאל. אבל בל ניתמם. אילו ניסיון הטבח בנבחרי ציבור היה מגיע ממתנדב במטה טראמפ כלפי דמוקרטים, גינוי האלימות בלבד היה נחשב בלתי מספיק בעליל. התקשורת והפוליטיקאים הפרוגרסיביים היו דורשים חשבון נפש מטראמפ ותומכיו, מאשימים אותם ואת כל הימין, מקרינים תמונות של הטבח לצד תמונותיהם שלהם, וכמובן – דורשים השתקה וצנזורה שלהם, כמסיתים ומחוללי אלימות.
לעומת זאת, טראמפ, בערב הוקרה למאבטחים ו"המגיבים הראשונים" לאירוע, בעיקר הילל את גבורתם. התקשורת לא חשבה לקשור בין הרטוריקה החריפה משמאל נגד טראמפ, "מחריב הדמוקרטיה" ו"הורס האומה", לבין הירי. זה כנראה לא אותו דבר.
שמאל דוחה
אין ספק שהפריצה של תומכי טראמפ לסנאט הייתה אלימה, קשה, רעה ומטופשת. מחאות בסנאט הן דבר נפוץ; במהלך כהונת טראמפ התרחשו עשרות הפגנות שבהן נעצרו עשרות מפגינים, ובסך הכול מאז 2016 נעצרו יותר מ־3,600 מפגינים פרוגרסיביים, שרבים מהם התפרצו למסדרונות ולחדרים ופונו בכוח. אך שוב, תומכי טראמפ היו אלימים הרבה יותר וההתפרעות קשה יותר.
ועדיין, האלימות הפוליטית המגונה הזאת היא כאין וכאפס לעומת האלימות הפוליטית שפרצה משמאל מאמצע 2020, במחאות ג'ורג' פלויד. דו"חות שמפיקים אקדמאים פרוגרסיביים טוענים שרק חלק קטן מהמחאות היו אלימות, בין שלושה לשבעה אחוזים; אלא שבהפגנות שכללו כ־20 מיליון איש, חמישה אחוזים הם מיליון איש, ומ־2,000 מוקדי מחאה, מספיק בהחלט ש־100 יהיו אלימים כדי להגיע לממדי הרס עצומים.
בשיא המהומות בעקבות מות פלויד הגיב ביידן: "אלימות היא פריעת חוק", "מי שעובר על החוק ייתבע", וכו'. אף מילה על ההסתה או על הפוליטיקאים בשמאל שהתסיסו
וכך בדיוק היה. מאות הפגנות הפכו למהומות והתפרעויות, כולל מפגני אלימות קשים, התנגשות עם המשטרה (מאות שוטרים נפצעו, חלקם קשה), הרס, שריפה, ביזה וונדליזם, בהיקפים הגדולים ביותר בתולדות ארה"ב.
יותר ממאתיים ערים הטילו עוצר כדי להגן על תושביהן, היקף השימוש בחיילי המשמר הלאומי היה חסר תקדים, ויותר מ־14 אלף אזרחים נעצרו. הנזק הכלכלי הישיר של ההרס שזרעו המהומות, כפי שנאמד מתביעות הביטוח, עמד על מינימום מיליארד דולר, כנראה קרוב יותר לשניים. ועדיין, אף שמדובר בממדי הפרת הסדר הגדולים בהיסטוריה האמריקנית, המחאות תוארו שוב ושוב כ"שלוות ברובן", כביכול הסיפור הוא שיש מפגינים נורמטיביים, ולא האלימות הפוליטית שוברת השיאים.
בשיא המהומות הגיב להן ביידן בסגנון סנדרס: "אלימות היא פריעת חוק", "מי שעובר על החוק ייתבע", וכו'. אף מילה על ההסתה או על המתסיסים, אף מילה על ארגוני השמאל שארגנו את המהומות, אף מילה על הפוליטיקאים בשמאל שהתסיסו בעצמם, שום חשבון נפש על כך שאולי הטענות הרדיקליות על "גזענות מערכתית" מסיתות. להפך, ביידן והאריס סגניתו מאמצים עד היום את אופנת בלאק־לייבז־מאטר בחום, והאריס עודדה את ההפגנות.
עד כדי כך הדברים מגיעים לאבסורד, שבגינוי ההסתערות של תומכי טראמפ על הסנאט השבוע, ביידן טרח לומר שלארגוני המחאה השחורים היו מתייחסים הרבה יותר גרוע. במילים אחרות, הדבר הראשון שעשה הנשיא הנכנס, שרץ על מצע של "אחדות" נגד טראמפ ה"מפלג", הוא להמשיך להסית את ההמון שהבעיר את ארה"ב באלימות פוליטית בהיקפים היסטוריים.
המוסר הכפול והצביעות כאן זועקים לשמיים, אבל חשוב יותר לזהות את מלכודת הגינוי. השמאל מתאר את המהומות שנוחות לו פוליטית, כ"שלוות ברובן" ובורר בפינצטה את העבריינים והמעשים שאותם הוא מגנה. מצד שני, כל אלימות מימין מיוחסת לכל המחנה, והימין נדרש מיד לגינויים, החרמות, חשבון נפש, והשתקה של עצמו.
איך צריך להגיב הימין? בתיאוריה, כדי ליצור איזון, הימין צריך לנהוג בדיוק כמו השמאל. לגנות ברפיון ובבררנות את האלימות במחנהו, בזמן שהוא מגנה בחריפות גורפת, פוליטית וקולקטיבית, את האלימות משמאל. אכן, יש הסבורים שאין ברירה, אחרת השמאל מקבל יתרון לא הוגן בקרב על התודעה. אם הצביעות והמרמה משמאל עובדים, יש להילחם באותם כלים.
אישית אני סבור אחרת. אסור לגלות סובלנות לשום אלימות, ואסור לפעול כמו השמאל, שכאשר נוח לו מכשיר את האלימות הפוליטית ככלי לגיטימי. לדעתי היתרון שקונה השמאל, נובע יותר מחוסר היושר שמפגינים חלק מאנשי הימין המתייפייפים, שמצטרפים בהתלהבות לגינוי אלימות בימין, אך שותקים ככבשים על אלימות פוליטית משמאל. כתבתי "מתייפייפים", אבל נדמה לי שהיום נהוג יותר לכנות אותם "ממלכתיים".
