כבר בפרשת שמות ראינו שהשם רוצה שמשה יעשה לפני פרעה אותות כדי לאמת את שליחותו: "ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המפתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה". ושוב, בפרשתנו, אנו נפגשים עם ציווי זה: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרון קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרומן של טראמפ עם טוויטר הסתיים בקול נפץ גדול
– פיצול מח"ש לחוקרים ולתובעים: צעד חיוני להחזרת האמון
– מסודרים 2021: הרשות הפלסטינית וחמאס בהתאוששות כלכלית
ואכן, משה ואהרון מקיימים את הציווי כראוי ומוציאים את התכנון לפועל: "ויבא משה ואהרון אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין". אך מכיוון שהסוף ידוע מראש, וכבר בשלב הציווי על האותות ה' מגלה למשה ש"אני אחזק את לבו ולא ישלח את העם" – כפי שאכן קרה – לא ברורה לנו מהי מטרת האותות.
כנראה שהסיבה לציווי האותות אינה פרעה, והכתובת לאותות שעשה משה לפניו היא אחרת לגמרי. אות התנין מוכר לנו, בשינוי קטן, מפרשת שמות שם הוא מופיע בצורה של נחש. מלבד הבדל זה אין שינוי מהותי. אך האמת היא שבפרשת שמות האות איננו מיועד כלל לפרעה אלא לישראל, כפי שמעיר רש"י: "אשר שמתי בידך – לא על שלש האותות האמורות למעלה, שהרי לא לפני פרעה צוה לעשותם אלא לפני ישראל, שיאמינו לו".
מה הסיבה לחזור על אותו אות, פעם לפני ישראל ופעם לפני פרעה? איננו חושדים שתמו הרעיונות המקוריים לאותות, הרי בהמשך נפגוש מקוריות רבה בצורת עשרת המכות, אז מדוע לא לתת אות אחד לישראל ואחר לפרעה?
אם אות זה היה מביא לתוצאה של שכנוע פרעה היינו יכולים להבין שכנראה יש בו משהו יוצא מגדר הרגיל וכל הרואה אותו נדהם ומבין שיש בו משהו אלוהי. אך המציאות הייתה כך והאות לא שינה כלום אצל פרעה, במיוחד לאור העובדה שהחרטומים אף הם הצליחו לבצע את האות בכשפיהם. אם כן היה מובן אם היה שם לפני פרעה אות שאין הם מסוגלים לבצע!
אלא שנראה שמטרת האותות הייתה ליצור שינוי, אך לא אצל פרעה, אלא אצל עם ישראל. כשנעשה האות בפעם הראשונה לפני העם הוא הצליח לעורר אצלם את חוש האמונה הרדום, שאמנם תמיד היה בנמצא, אך מאות שנים של שיעבוד הביאו אותו לידי שחיקה וטשטוש. אולם כשהוא התבצע שנית, והפעם לפני פרעה ושריו, הוא הצליח ליצור שינוי של ממש וחיזוק משמעותי לאמונת העם בה'. מפני שכאן התגלה הפער האדיר בין האומות, בין התרבויות ובין האמונות.
אותו גורם, אותו האות, שהצליח לעורר את האמונה מתרדמתה אצל ישראל, גם גילה וחשף את ספקנותו וכפירתו של פרעה, המכחיש כל קיום של כוח עליון יותר ממנו. "אשר אמר לי יארי ואני עשיתני". בה בעת שעל עם ישראל נאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקו וישתחוו". לעומת זאת, אצל פרעה נאמר: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם". אותו פועל – השמיעה, הבנת הלב, ההתבוננות העמוקה, אצל עם ישראל מתעורר, ואצל פרעה נשאר נעלם.
כשעם ישראל רואה מול עיניו את ההבדל הגדול, הוא חוזר להאמין בעצמו ומבין שאין לו מה לחפש עוד במצרים, הגיע עת הפקודה וקול התור נשמע להתחיל להתכונן ליציאה לארץ ישראל.
