משקפיים: באמפר בחיים של הילדה

בשבת בצהריים, לפני כמה שבועות, ישבנו כולנו בסלון – בעצם, שירן ישבה, אני שכבתי והעולל והזאטוט התחרו ביניהם מי קופץ חזק יותר על הגב של אבא ומקרב אותו לפריצת הדיסק הראשונה שלו. הזאטוטית ישבה במטבח, על השולחן, ודפקה לעברנו מבט מתנשא בעודה גומעת דני וניל שלישי ברצף. הסתכלתי על המתנשאת הקטנה שלי מרחוק וזרקתי לעבר שירן את השאלה התמימה: תגידי מאמי, יש מצב שלזאטוטית יש פזילה קטנה?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– זאב! זאב? קצת ספקנות לא תזיק לתקשורת
– מכת כינים: ככה סוגרים שנה חצופה
– "תוצאה של חוסר משילות מתמשך": בנבטים זועמים על חילול קברים

כיאה ללביאה המגינה על גוריה מפני הסכנות במישורי סרנגטי, ד"ר זמרי השיבה במבט חורך לספק שהטלתי בשלמותה של בתנו המושלמת. ובכל זאת, יומיים אחר כך ניגשה הדוקטור אליי, שיש לי בקושי תואר ראשון, ואמרה לי את המילים הנפלאות ביותר חוץ מ"יש אליפות" שגבר יכול לשמוע: נראה לי שאתה צודק.

מיד הפכנו אני והדוקטור לסוג של צוות צילום של נשיונל ג'יאוגרפיק. נטמענו לצד הזאטוטה בכל מיני מצבים כדי לפענח אם הפזילה אמיתית או שסתם תפסנו את העין שלה באמצע שנ"צ. אחרי כמה ימי מעקב הסקנו שיש בעיה. מיד עשיתי מה שכל הורה אחראי עושה במצבים כאלה: פניתי למקור מוסמך, גוגל, כתבתי בשורת החיפוש "הבת שלי קצת פוזלת", הרגשתי אשמה ולחצתי "חפש".

התוצאה הראשונה דיברה על "עין עצלה". זה די מתאים לזאטוטית, יש לומר. היא לוקה בקופצנות רגעית מדי פעם ויש לה חוש הומור מפותח, אבל אין ספק שהיא נוטה לעצלנות קלה מדי פעם ולהתעוררות מאוחרת במיוחד בבקרים. אם הגוף עצלן, אין סיבה שהעין תהיה יוצאת דופן. התוצאות האחרות עסקו באימון העין, בניתוחון קטנטן, ובמילה שטומנת בחובה אינספור משמעויות נלוות, המילה שנכתבו עליה שירים וסיפורים, המילה הטעונה שעולה ימבה כסף: משקפיים.

באמפרים ובולענים

שבוע לאחר מכן כבר לקחנו אותה לבדיקת עיניים אצל רופאה מומחית, שאת המחירים שהיא גובה אפשר לראות גם בעין בלתי מזוינת ממרחק של שלושה קילומטרים. בשלב הראשון היא ערכה בדיקת ראייה רגילה, אבל לא באמצעות אותיות או מספרים כמו אצל המבוגרים, אלא באמצעות צורות. הצורות כללו כיסא, כדור, סירה, ברווז, ועוד מיני דברים שילדים אמורים לזהות. שירן (אני לא קורא לה כאן דוקטור, כי יש עוד דוקטור בחדר ואני לא רוצה שתתבלבלו) ואני גוננו על הזאטוטית משני צידיה.

את הצורות הגדולות הקטנה זיהתה בקלות. כשהגיע הברווז הקטן היא כבר התקשתה ואמרה שהוא סביבון. הסברתי לרופאה שהילדה לא נתקלה בהרבה ברווזים במהלך חייה. כשהיא לא זיהתה את הכיסא הקטן שירן ניסתה להסביר שאנחנו פחות מאמינים בכיסאות בבית. אחרי עוד מגוון צורות לא מזוהות וניסיונות הגנה כושלים עברנו לשלב השני של הבדיקה, שכלל הרחבת אישונים, המתנה של חצי שעה, ובדיקה מדעית יותר מהקטע עם הברווזים. אחרי שעה בערך הודיעה לנו הדוקטור שהיא סיימה, הדפיסה כמה מסמכים, שירבטה כמה מספרים, מלמלה כמה מלמולים והודיעה לנו ברגישות שהזאטוטית הקטנה שלנו צריכה משקפיים.

שירן לקחה את זה קצת יותר קשה ממני. הטעמים מובנים. אתה רוצה שלילד שלך יהיה הטוב ביותר, תמיד. והטוב ביותר, אצלה וגם אצלי, הוא גם הקל והפשוט והנוח ביותר. נכון שאתגרי החיים מחשלים ומחזקים את האופי, אבל אתה לא רוצה שהילדה בת הארבע שלך תתחשל כל כך מהר. רופאה אחת שאומרת שהילדה שלך צריכה משקפיים מיד זורקת אותך לעמית שמרוני שלמד איתך ביסודי, וספג אינספור "משקפופר" עד שגילה שהוא די חזק והתחיל לתת ראסיות למי שהעז; לרובי שומדוב, שלמד איתך בתיכון והמשקפיים העבות שלו הפכו לסמל הממש לא מסחרי שלו ולמקור להקנטות לא פשוטות, בטח בכיתה של ארבעים בנים; לענבל קוטלר, שהייתה חברה שלי איזה חודש בחטיבה והיו לה משקפיים שבהתחלה ממש אהבתי עד שלא ממש. עכשיו הזאטוטית שלי תשים שני חלונות על העיניים, ולך תדע מי הילדים הרעים – כי כולנו יודעים שילדים הם רעים, חוץ משלנו – שהיא תפגוש בדרך. וכן, יש צרות גדולות הרבה יותר, אבל כשמודיעים לך שהוסיפו באמפר לחיים של הילד שלך, זה לא עוזר לדעת שיש ילדים שבכביש שלהם נפער בולען.

מצד שני אתה מתעשת מהר, כי עם כל הכבוד לחרדות שלך אתה לא הסיפור כאן. שירן התעשתה ראשונה ושוחחה עם הזאטוטית, שנדלקה על הרעיון להניח משהו ורוד על הפנים. אחר כך ערכנו שיחה עם השניים האחרים והסברנו לה שהם צריכים לעזור לגפן ולפרגן לה. הזאטוט תהה אם העיניים של גפן מקולקלות, ושאל אם אפשר לקנות חדשות. העולל דפק חיבוק לגפן וגרם לי לשקול בחיוב את המחשבה לעשות עוד ילדים. אוקיי, עבר לי.

שבוע אחר כך הלכנו לחנות המשקפיים. אחרי שתיים־שלוש־שבעים מדידות נסגרנו על שני זוגות שעלו משהו כמו 1,500 שקל. אחד ורוד, אחד שקוף, שניהם יקר. בפעם הראשונה שירדתי איתה לגינה הכול עבר חלק, אבל ביום השני ניגש אליה ילד ושאל אותה למה יש לה משקפיים. היא ענתה לו שהעיניים שלה ממש טובות אז אמא ואבא שמו לה משהו שישמור עליהן. לא הגבתי: נתתי לה להתמודד לבד ובלב הייתי גאה בעצמי על ההסבר המחונטרש שנתתי לה לשאלות כאלה.

אני ממש מקווה שהזאטוטית הקטנה שלי תתרגל ותיהנה, ושגם אם ילד מעצבן יקרא לה משקפופרית היא תדפוק לו את המבט המתנשא שלה מבעד לעדשות והוא ידע שלא מתעסקים איתה. אם בכל זאת היא תתבאס, או תבכה – בקטנה. מה שלא הורג מחשל, ומה שמחשל מעצבן את אבא, אז תיזהרו ממני.

האיש ששחרר אותנו

השבוע הלך לעולמו שלדון אדלסון ז"ל. מעולם לא פגשתי את האיש, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות שלא הייתה לי לומר לו תודה. התקשורת שהייתה לנו כשגדלתי הייתה אחידה, משעממת ומסוכנת. אנשים שהתפוצצו באוטובוסים היו "קורבנות שלום" ויהודים שגורשו מגוש קטיף היו מתנחלים שמסכנים את כולנו והגיע הזמן "להחזיר אותם הביתה". ההבחנה בין טוב לרע הייתה נתונה בידיים של מעט מדי אנשים. לעיתון הייתה מדינה, ואם לא ממש הסכמת עם העיתון – לך תמצא מדינה אחרת. אז תודה, מר אדלסון, על כל מה שתרמת לתקשורת, ולאלפי דברים אחרים.

מבחינתי, לעשות טוב ולא לחשוב כפי שמצפים שתחשוב – זו המורשת שלך.