בתודעת המערב חרותה היטב תמונתו של גוליבר, ענק אסור בחבלים אל הקרקע בארץ הגמדים, לאחר שספינתו נטרפה. ספינתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ירדה למצולות בליל 3 בנובמבר 2020, כאשר הפסיד בבחירות ליריבו ג'ו ביידן. מאז הוא חתר במי קונספירציה סוערים, מקווה איכשהו להגיע לחוף מבטחים, אך נחת במחוזות התרעלה והאלימות כשתומכיו פרצו לבניין הקפיטול בוושינגטון. אז נחרץ גורלו. הוא הוטח אל הקרקע, ומאותו רגע כל מי שיכולים – גמדים ולא גמדים – קושרים סביבו עוד ועוד חבלים, חלקם בגלל חשש אמיתי מפניו, חלקם בשמחה לאיד.
טראמפ: סוף – בכירים אמריקנים מסכמים את כהונתו של נשיא ארה"ב:
– ברט סטיבנס: "אחרי טראמפ, הרפובליקנים צריכים לבנות הכול מאפס"
– ביל קריסטול: "דונלד טראמפ פגע בארה"ב באופן בסיסי ומהותי"
– דב זקהיים: ""הנשיא הגרוע ביותר שהיה מאז ומעולם"
אקורד הסיום של כהונת טראמפ היה עצוב ומפחיד. אין דרך להכחיש זאת, וגם אין צורך. הגינויים מובנים והכרחיים. ואחרי שאמרנו את זה, צריך לומר שיש משהו פחדני וכפוי טובה ביחס של שמרנים רבים לטראמפ: רפובליקנים ואנשי ימין בארה"ב מדגימים היפוך של 180 מעלות, משחררים את חרצובות לשונם ויוצאים בשצף נגד האיש שהביא להם את השלטון לפני ארבע שנים, בניגוד לכל הסיכויים ואחרי שמונה שנות בצורת. זה לא הגון. קודם כול, כי טראמפ היה כפסע, ואולי אף פחות מכך, מזכייה בכהונה שנייה. הוא הגדיל את מספר המצביעים שלו מ־63 מיליון ליותר מ־74 מיליון איש. זהו מספר הקולות הגבוה ביותר שקיבל מועמד אמריקני בבחירות – מלבד, כמובן, ג'ו ביידן. תנודה של עשרות אלפי קולות בלבד במדינות המפתח הייתה מותירה את טראמפ בבית הלבן, ואז הוא היה ממשיך בתפקיד הגוליבר השמרני, מושיע הרפובליקנים, משחרר בית המשפט העליון, אלילם של רוב מבקריו החריפים דהיום.
כן, יש גרעין קיצוני ואלים, חלקו ניאו־נאצי, בשולי תומכיו של טראמפ ותומכי המפלגה הרפובליקנית. במערכת דו־מפלגתית שמניחה למפלגה אחת להכיל את כל גוני הימין, זו עובדה מבנית. כך היה גם בתקופתם של נשיאים ומועמדים רפובליקנים אחרים. האם טראמפ נהג תמיד בחוכמה ובשום שכל כלפי המיעוט הקטן הזה? לא. האם הוא עודד אנטישמיות? ממש לא. ומה לגבי עליית האנטישמיות בארה"ב בשנים האחרונות? באזור ניו־יורק, למשל, רוב תקיפות היהודים נעשות בידי שחורים, לא ממש בסיס המצביעים של טראמפ. ומה לגבי המתח הבין־גזעי שגבר בתקופתו? פייק ניוז: מצב השחורים לא היה טוב יותר בתקופת אובמה, או בכל תקופה אחרת בהיסטוריה האמריקנית.
והייתה גם הקורונה. איתרע מזלו של הדונלד והוא חטף בשנה האחרונה לכהונתו את משבר הבריאות העולמי החמור ביותר זה מאה שנה. הנגיף, שגם הנשיא עצמו נדבק בו זמן קצר לפני הבחירות, פגע באמריקה באופן אלים במיוחד. נכון, בשלושת השבועות הראשונים של חודש מרץ 2020 התייחס ממשל טראמפ ברשלנות למגפה, אבל לאחר מכן עשתה וושינגטון רבות כדי להדוף את הקורונה. לעולם לא נדע אם נשיא אחר היה מתמודד באופן שונה מול האתגר האדיר הזה.
עד פרוץ הקורונה, במשך שלוש שנות כהונתו הראשונות, הכלכלה האמריקנית חוותה האצה. הצמיחה חלחלה היטב גם לעשירונים הנמוכים, ולא היטיבה רק עם העשירים. יש החולקים על הצלחת מאבקו הכלכלי מול סין, אבל טראמפ לפחות התייצב למאבק הזה ולא נכנע מראש. בכך הוא הרים את קרנה של התעשייה האמריקנית, אחרי שנים רבות של שפל רוח מול הדרקון המתעורר ממזרח.
מדיניות החוץ של טראמפ התאימה כמו כפפה ליד עבור המזרח התיכון – אזור שבו פילוסופיות הגגניות נוסח אובמה, מתוצרת החוגים לממשל ופוליטיקה באוניברסיטאות הליברליות באמריקה, מתרסקות בקול נפץ אדיר אל קרקע המציאות. הנשיא היוצא חילק את האזור לטובים ורעים, מחץ את הרעים (וראו את חיוכיהם של האייתוללות באיראן לאחר הפסדו לביידן) ותגמל את הטובים – ישראל ומדינות ערב המתונות.
מורשת טראמפ אפופה כרגע בעשן שהיתמר מגבעת הקפיטול בשבוע שעבר. אין לדעת כיצד תיראה מורשתו לאחר שהעשן יתפזר; את הדברים שנאמרים עליה היום צריך לשקול בכובד ראש, אבל גם להתייחס אליהם כנבואה שטרם עמדה במבחן המציאות.
