אני טיפוס מְרצה. גיליתי את זה כבר בגיל שמונה, בחוף מציצים, כשהפצרתי באבי שיקנה לי קרטיב מהגזלן. הקרטיב היה מגעיל להפליא. שילוב של דובדבן מריר עם טעם לוואי של קרח ישן. אבל אני אכלתי את הנגע עד הסוף, כולל מציצת המקל, רק כדי לא לצפות בפניו המאוכזבות. אני טיפוס מרצה.
גיליתי את זה שוב בשבוע שעבר, עת נשלחתי מטעם העיתון לוושינגטון לסקר את פסגת נתניהו וטראמפ. יש לי קטע כזה שכאשר גוף מסוים מוציא עליי הרבה כסף, מתעורר בי דחף נואש להצדיק את ההוצאה. וכך קרה בבוקר שלאחר הפסגה, כשהמשלחת התארגנה לטיסה מוושינגטון לניו־יורק ולי נודע שבמרכז המבקרים בגבעת הקפיטול עתיד לנאום אב שכול אמריקני שאיבד את בנו בפיגוע בישראל. אמרתי לעצמי – הנה הזדמנות להגדיל ראש. לא אסתפק רק בסיקור שגרתי ואשיג לעיתון על הדרך גם ריאיון נדיר. חיש מהר הודעתי למשלחת שאני נשארת בוושינגטון לריאיון, ומאוחר יותר אתפוס רכבת לניו־יורק ואחבור אליהם.
אלא שהסתומה מתכננת והעיר וושינגטון צוחקת. באותו בוקר הבירה התמלאה בפקקים אימתניים וראיתי שאני מאחרת לריאיון. הבנתי שאני עומדת לפספס את הרכבת שהזמנתי וגמרתי אומר שבטרם הפגישה אחליף את הכרטיס באינטרנט והכול יהיה בסדר.
אבל שום דבר לא היה בסדר באותו היום. ברגע שהגעתי לכנס נגמרה לי הבטרייה במחשב. התיישבתי על הרצפה עם הלפטופ מחובר למטען וניסיתי להיכנס שוב לאתר הכרטיסים. התברר שבאותו יום עומדת להיות סופה בניו־יורק ולכן רוב הרכבות התבטלו ואלו שלא כבר היו מלאות. ואני יושבת שם, מנסה להתחבר ל־fi־wi מקומי מקרטע, ולפתע התברר שמרוב ניסיונות הזמנתי בטעות שני כרטיסים לא רלוונטיים בסך 200 דולר, שמדיניות החברה אינה ביטול נסיעה כי אם זיכוי לנסיעה נוספת, והדבר שהכי מלחיץ אותי בחיים הוא לבזבז כסף שאינו שלי.
קבוצת ווטסאפ נפתחה בדסק בישראל: "מוציאים את רחלי מוושינגטון". חברי המערכת מנסים לעזור, מתחילים לשלוח לי הצעות לטיסות חלופיות וכולי מתמלאת בושה. לילה שם בלבנט, ואם יש דבר ששנוא עליי בעולם זה להיות כאב הראש של אנשים אחרים.
אני בחורה קולית בדרך כלל. לא מתרגשת משינויים ולא נלחצת בקלות. הבדיחה הכי נפוצה עליי בחבר'ה היא שאם יום אחד יודיעו לי שביתי עולה בלהבות אני כנראה אגיב ב"נו, ממילא רציתי להיפטר מהספה בסלון". אבל יש רגעים שאת מוצאת את עצמך בסחרור לא מוסבר. באותן דקות אימה שום נוירון במוח שלי לא עבד כבר.
התחלתי לבכות. מול כולם. האמריקנים המעונבים מסתכלים עליי ולא מבינים הכצעקתה. המרואיין כבר סיים את נאומו וממתין לי שנשב יחד עם אשתו כי הוא ממהר, ואני מתקשה לתפקד. הישראלי שתיווך ביני לבינו מנסה להרגיע אותי ללא הצלחה, ואיתו מארגנת הכנס, בחורה בשם רייצ'ל, שאני הייתי הדבר האחרון שעניין אותה באותו רגע, אבל ליבה יצא אליי והיא עזבה את כל עיסוקיה.
היא תפסה אותי בכתפיי ולחשה לי ברכות: "תירגעי, רייצ'ל. זה רק כסף. תזכרי כל הזמן – רק כסף. את עומדת לראיין עכשיו הורים שאיבדו את הילד שלהם בפיגוע, זה עניין אמיתי לבכות עליו. את יודעת שתצאי מכאן. עוד לא נולד הבן־אדם שנתקע בוושינגטון, אנחנו לא איזו מדינת עולם שלישי".
עמדנו שם יחד, רייצ'ל לרייצ'ל, והיא לוקחת מפית מהקייטרינג ומנגבת לי את הדמעות. חצי שעה אחר כך אני בוכה שוב עם המרואיין שלי כשהוא מספר לי על הרגע שבו הודיעו לו על מות בנו. וכל הפרופורציות כולן מנשבות מעל שמי וושינגטון הקרירה והזועפת.
כשהתחלתי לצאת עם בעלי התייעצתי עם מדריכה במדרשה שליוותה אותי באותה תקופה. שאלתי אותה – איך יודעים שהוא בחור טוב? והיא ענתה – תבדקי איך הוא מגיב כשהתוכניות משתנות.
שבועיים אחר כך יצאנו לטיול בצפון. ירדנו מטרמפ בצומת חדרה וגיליתי ששכחתי אצל הנהג את מצלמת הסוני היוקרתית של הוריי. אתם יודעים, אלו המשוכללות מתחילת שנות האלפיים, בתקופה שלחבר מצלמה למחשב עוד נחשב לפריבילגיה. "תירגעי, הוא אמר. כולה מצלמה. והנהג יחזור, אני אומר לך. הוא יגלה את המצלמה במושב האחורי ויחזור".
התיישבנו על המדרכה בצומת, אני רועדת והוא מנסה להרגיע אותי. דקות לאחר מכן הרכב עצר לידנו, הנהג השליך לעברי את המצלמה וצעק "אתם לא נורמלים, בחיי. כבר הגעתי לקיסריה". אבל הוא חזר, ממש כמו שאני חזרתי באותו ערב לניו־יורק וגם השגתי זיכוי לכל הכרטיסים השגויים. כי רק אחרי שנרגעתי הבנתי שאולי בעצם יש בעיה באינטרנט ושכדאי ללכת לתחנת הרכבת עצמה.
בתוך שעתיים הייתי על רכבת למנהטן עם כרטיס שהשגתי על חשבון נוסע שביטל. ובאותו טיול משונה לצפון ידעתי סופית שעם הגבר הזה אני עומדת להתחתן. כי במקום שבו התוכניות משתנות – שם אנשים נמדדים באמת.
