פסחים דף נו ע"א
בעקבות משנה בדף נה שמחלקת בין שלושה מנהגי אנשי יריחו שחכמים לא מחו עליהם ושלושה שכן, מביאה הגמרא בדף שלנו ברייתא שמתחילה באופן דומה: שלושה דברים עשו אנשי יריחו ברצון חכמים, ושלושה שלא ברצון חכמים. ברצון חכמים הרכיבו דקלים לאורך כל היום של ערב פסח – יום שמצמצמים בו במלאכה; "כורכין את שמע" – כלומר אומרים את קריאת שמע בצמוד לברכת "ואהבת" בלי הפסק; וקוצרים תבואה לפני קצירת העומר. כעת עוברת הגמרא לשלושת הדברים שהיו חמורים מספיק בכדי שחכמים יצהירו עליהם שאנשי יריחו נוהגים שלא לרצונם. ואלו הם: גודשים את העומר מהתבואה החדשה לפני קורבן העומר; פורצים פרצות בשבתות ובימים טובים בגדרות של גינותיהם ופרדסיהם כדי שעניים יאכלו מהנשר שנותר על העצים בשנות בצורת; ומתירים לעצמם להשתמש בהקדש של ענפי חרובים ושקמה שנוספו אחרי שהוקדשו בעצים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מומחים באונ' העברית מתריעים: "סיכויי התמותה עלו, השיא עוד לפנינו"
– "תוצאה של חוסר משילות מתמשך": בנבטים זועמים על חילול קברים
– נס אחד לשני עמים: מדוע משה חוזר על אותותיו?
דברים אלו נאמרו בשם רבי מאיר, אולם רבי יהודה חולק עליו וטוען: אם שלושת הדברים הראשונים היו ברצון חכמים, מדוע רק לאנשי יריחו מותר לנהוג כך? ינהגו כולם כך! אלא, לפי רבי יהודה, הברייתא באה לומר את מה שאמרה המשנה בדף נה. וכשהברייתא שלנו כותבת "ברצון חכמים", כוונתה שהדבר אסור, אלא שחכמים לא מחו בידם. אבל בוודאי שלא היה לרצונם.
דווקא משום כך בולטים עוד יותר שלושת המקרים שבהם חכמים מחו על מנהג אנשי יריחו, ובמיוחד בולט השני שבהם: אנשי יריחו משאירים פרצות בגדרות הגינות והפרדסים שלהם בערבי שבתות וימים טובים לטובת העניים וחכמים מוחים? והרי זו נדיבות מופלאה. לא רק שהנשר נותר בעצים לטובת הנזקקים, אלא שגם מקלים עליהם את המעבר לשטח! על כך עונה הפרשנות שהאיסור מופיע משום שאמנם הפרצה בגדרות נעשתה כבר בערב שבת ויום טוב, אך העניים שישתמשו בפרצה בשבת ובחג עצמו עשויים לחלל שבת בקטיף הנשר. משום כך חכמים מחו.
כמובן שיש הסברים הלכתיים מנומקים להבחנה בין שלושת המעשים שלמרות שהם אסורים חכמים בחרו שלא למחות עליהם, לבין שלושת האיסורים שהביאו למחאה. ובכל זאת, נראה שיש למחאה זו תפקיד נוסף בברייתא שלנו. נראה כי היא מלמדת שיעור בהתנהגות בתוך מחוזות הטוב.
החינוך התורני עוסק רבות בחשיבות המופלגת שהיהדות נותנת לחטאים שבין אדם לחברו מול עוונות שבין אדם למקום. בימים נוראים, שיחות החיזוק מעלות את הסוגיה לרגעי שיא, מתוך אזכור קבוע שעל עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר ועלינו לעשות כל מאמץ כדי לתקן את מה שהתקלקל בינינו לבין הזולת. החינוך הזה כל כך מושרש בנו עד שלעיתים אנחנו נוטים לזלזל במצוות שאינן חברתיות, מתוך רצון להתקרב לזולת או לא להכלים אותו. בהרבה מובנים יש בזה מן האמת, אולם הסוגיה שלנו מזכירה לנו שיש גם תורה. יש מצוות. והתירוץ שמצווה אחת נעשית עבור הזולת, ואפילו בהיתר, אינו תופס אם אנחנו מבצעים את הנדיבות הזו תוך דריסת מצוות התורה האחרות. זו לא סתם מצווה הבאה בעברה, זו כמעט הצהרה מסוכנת על בחירה באדם תוך התעלמות או דריסת יוצר האדם.
אכן, תפקידנו להגן על הזולת ובוודאי על הנזקקים שבינינו. אבל חלק מההגנה עליו היא לא להכשיל אותו בעברות. הדרך למתן הנשר על העצים לעניים לא יכול לעבור דרך קטיף פירות בשבת; וכנסת אורחים אדיבה לא יכולה להתבצע תוך הדלקת קומקום חשמלי בשבת. את המצוות בין אדם לחברו אנחנו צריכים לקיים בהידור, אבל ההידור הזה לא יכול לבוא על מצע מלוכלך של ביזוי כבוד התורה ומצוותיה.
