הנהירה של נתניהו אל הערבים עשויה להפוך לאירוע החשוב ביותר בבחירות 2021. כרגע לגמרי לא ברור כיצד היא תשפיע על תוצאות הבחירות, אם בכלל, אבל כבר עכשיו אפשר לזהות את הניסיון המרתק לשנות משהו מהותי בדי־אן־איי של הפוליטיקה הישראלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: מדוע חז"ל העבירו ביקורת על אנשי יריחו שסייעו לעניים
– מסודרים 2021: הרשות הפלסטינית וחמאס בהתאוששות כלכלית
– תנו לגדל בשקט: פקודת הזקנים של צה"ל מגיעה לבג"ץ
ב־72 שנות המדינה, חלקן של המפלגות הערביות במשחק הפוליטי היה מוגבל מאוד. הן מיאנו להצטרף לממשלה הציונית, והממשלות (למעט ממשלת המיעוט של רבין בזמן הסכמי אוסלו) הקפידו להישען על רוב ציוני. מסעותיו האחרונים של נתניהו לאום אל־פחם ולטירה ונאום נצרת השבוע, שוברים את הטאבו שרק נתניהו יכול לשבור. כשגנץ נאם לפני עשרה חודשים בבענה במהלך סיור בחברה הערבית, בליכוד ניצלו את ההזדמנות לטעון שהוא יקים ממשלה בתמיכת הערבים. את נתניהו עצמו אין איש שיאשים בשמאלנות. כמו בעקירת יישובים, גם כאן רק הליכוד יכול.
לתקדים הזה, גם אם יניב תועלת פוליטית בטווח הקצר, יש השלכות עומק בטווח ארוך. שילוב הערבים אזרחי ישראל וזניחת שאיפותיהם הלאומיות הם אינטרס לאומי, אבל ספק אם אפשר לשכנע את הציבור הישראלי שעלי סלאם לגיטימי בתור שותף פוליטי ואיימן עודה לא. מרגע שנפרץ הפרץ, לא יהיה קל לשרטט היכן בדיוק עובר הגבול בין הדילים הפוליטיים השכיחים עם מנסור עבאס ובין הקמת ממשלה בתמיכת חברים אחרים מהמשותפת. ספק אם נתניהו מוטרד מההשלכות ארוכות הטווח.
ראש הממשלה משוכנע שההסכמים עם האמירויות הם נקודת המפנה. כשהם נחתמו, ערביי ישראל הבינו את הניתוק של נציגיהם. בזמן שהם רווים נחת מהדרך החופשית אל המפרץ ומחכים לבשורות דומות שיאפשרו הגעה ישירה למכה שבערב הסעודית (אגב, עוד לא אפסו הסיכויים להסכם נוסף עוד לפני הבחירות), נבחרי הציבור הערבי מתנגדים בתוקף לשלום. העסקה המוצעת בו לערביי ישראל דומה לעסקה שנתניהו הציע לאמירתים: הניחו את הסוגיה הפלסטינית בצד ובואו ליהנות משאר ההיבטים של היחסים החמים עם ישראל. מנסור עבאס לפני מחמוד עבאס.
הערבים הרחוקים רוצים מסחר וטכנולוגיה. הקרובים מבקשים ביטחון, מאבק בפשיעה והסדרה של הבנייה הבלתי חוקית, אבל המהפכה אותה מהפכה. בישיבות הקמפיין של הליכוד נתניהו כבר הגדיר יעד שעד לא מזמן נשמע דמיוני: שלושה עד חמישה מנדטים מהמגזר הערבי שיצביעו מחל.
אין ספק שנתניהו הוא הפוליטיקאי הטוב ביותר בזירה, אבל ההימור על האסטרטגיה הערבית עלול להתהפך עליו: דווקא כשהרשימה המשותפת נמצאת על סף פיצול וכשאווירת ייאוש אופפת את המצביעים הערבים, הוא דוחק את מנסור עבאס בחזרה לזרועות המשותפת, שתישאר מאוחדת, ומעיר את השטח ברחוב הערבי.
בין פירורי המפלגות בשמאל־מרכז מזדקרת בסקרים עמודת מנדטים יציבה אחת: יש עתיד של יאיר לפיד. זו המפלגה הגדולה ביותר משמאל לגדעון סער, והיחידה שניצבת איתן על נתון דו־ספרתי. כל השאר – מרצ, העבודה, תלם, תנופה, הכלכלית, הישראלים וכחול לבן – מדשדשות הרחק מאחור, מעל או מתחת לאחוז החסימה. לפיד זקוק לחיבור או שניים שיקדמו אותו למעמד המפלגה השנייה אחרי נתניהו, מעל סער ובנט. ברגע שיגיע לקידומת 2 בסקרים, הוא מקווה לבסס את מעמדו שוב כחלופה שלטונית, וכשזה יקרה הוא משוכנע שכוח הכבידה בפוליטיקה ישאב אליו ממילא את מרבית הרסיסים בשמאל־מרכז.
לכאורה זה אמור להיות קל. לא רק תקוותיו של לפיד אלא גם ההיגיון הפוליטי דורשים איחודים בשמאל המפורד והמפוזר. אבל מול ההיגיון ניצב העלבון. מלבד האגו שבשאלת מי בראש, עומדת למכשול גם ההיסטוריה האישית של לפיד עם כל אחד מראשי המפלגות הרלוונטיות. כולם היו נוטשיו: יעלון, שלח, גנץ. היחיד בשמאל שלא בגד בלפיד ורלוונטי לחבירה הוא רון חולדאי, שמקבל שישה מנדטים בלבד בסקרים ובכל זאת מדבר על עצמו כעל מועמד לראשות הממשלה. הוא לא עזב את ממלכתו בתל־אביב כדי להיות מספר 2 של לפיד, וגם אם ייאות לכך הוא מגיע עם נדוניה גדולה מדי של משוריינים. לפיד מאס בקוקפיטים ובריצ׳רצ׳ים. לקחי החבירה לגנץ צרובים בו היטב: הוא לא יוותר על המקום הראשון למועמד אחר, וגם לא מעוניין לקבל מפלגה בתוך מפלגה.
באופן אירוני דווקא שמו של גנץ עולה שוב אצל לפיד כמועמד לחבירה. אם המגעים בין חולדאי לגנץ ייכשלו (כרצונו של ניסנקורן, שלא ברח מכחול לבן כדי למצוא את עצמו שוב ברשימה עם גנץ) הראשון שנטש את לפיד אולי יהיה גם הראשון שיחזור, הפעם כמספר שתיים מקוצץ כנפיים. לפיד ידרוש ממנו להיפרד מחלק מאנשיו, כמו פנינה תמנו־שטה ועומר ינקלביץ', וכמובן להביא איתו את מימון המפלגות השמן שלו.
ואכן, גנץ החל השבוע בחיזור פומבי מעט מביך, וגם ניסה לתקן את דבריו מהשבוע שעבר על לפיד ש"שונא אנשים". זו הייתה דקירה מדויקת של אחת הנקודות הרגישות ביותר של יו"ר יש עתיד. לפיד מודע לתדמית השונאת שלו ומנסה להיאבק בה: את כל הפרידות הפוליטיות, כולל המכוערות ביותר, הוא עטף בחיוך ובאיחולי הצלחה פומביים בטוויטר. מצטרפים חדשים למערכת, גם למפלגתו של סער, זוכים ממנו למילה טובה ולפרגון. לפיד מנסה להקרין רוח טובה. אבל בשיחות סגורות הוא מלא תסכול על אובדנות השמאל, ועל כך שמסרבים להכיר בו כיחיד שיכול להנהיג את המחנה ולאתגר את נתניהו.
הגירושין ההצהרתיים מבצלאל סמוטריץ' פתחו בפני בנט פתח לשידוך עם גדעון סער. שני הטוענים לכתר מימין לנתניהו מדשדשים הרחק מאחורי הליכוד. חבירה של ימינה ותקווה חדשה תפתח מחדש את המאבק על תואר המפלגה הגדולה בישראל. אבל נכון לעכשיו בנט דוחה את ההצעות לחיבורים משני הכיוונים. איחוד עם סמוטריץ' מכניס אותו לגוש נתניהו, חבירה לסער מעבירה אותו למחנה רק לא ביבי. הוא מעדיף להישאר באמצע. האסטרטגיה של יו"ר ימינה בנויה על היותו לשון מאזניים, הוא מאושר כשהוא רואה כיצד בגרפיקה של הסקרים בטלוויזיה, בין גוש ביבי לגוש רק לא ביבי, יש לו קטגוריה בלעדית משלו. זכות היתר הזו הייתה שמורה לליברמן ב־2019, בסבב השני של הבחירות. לכאורה זו אסטרטגיה שאמורה להוכיח את עצמה ביום שאחרי הבחירות, במשא ומתן הקואליציוני, אבל בנט מאמין שהיא עשויה לסייע לו גם אלקטורלית, בבחירות עצמן.
בנט מקרין ביטחון עצמי, אף שהוא צרוב טראומה מהתרסקות הימין החדש במערכת הבחירות הראשונה של 2019. תנודות חדות מדי בשבוע שסביב הגשת הרשימות עלולות להבהיל אותו עד כדי חזרה לזרועות סמוטריץ', שכרגע לפחות רואה את אחוז החסימה מלמטה ברוב הסקרים. גם בנט וגם סמוטריץ' מציינים שהדלת לא נעולה, אבל מי ששמע את שניהם בשיחות פרטיות השבוע מבין שמשהו נשבר בין השניים. הביטויים החריפים שהם משמיעים זה על זה חורגים מתדרוכי משא ומתן שסופם אחדות.
סמוטריץ' משוכנע שמתיחת הפנים של תקומה באריזת "הציונות הדתית" תעביר אותו בבטחה על פני אחוז החסימה, אבל מודע לכך שכדי לאזן את הגוון החרד"לי שהוא מעניק למפלגה, את הרשימה הוא יצטרך לצבוע בגוונים אחרים. אחרי הגירושין, המאבק בינו ובין בנט הוא על חלוקת הרכוש המשותף: שאריות הבית היהודי. ההתמודדות בין ניר אורבך לחגית משה תכריע לאן ינדדו יחידת המימון, המנגנון, המותג ואולי גם תמיכת הרב דרוקמן – סמל חובה למי שמבקש להתהדר בשם "הציונות הדתית". מסתמן שאורבך יחבור לבנט, חגית משה לסמוטריץ'.
חתיכה נוספת בתצרף הפוליטי היא עוצמה יהודית. סמוטריץ' אינו להוט, בלשון המעטה, לספח אליו את איתמר בן־גביר. את הקמפיין שלו הוא מתכוון לבסס על נגיסה בפתח־תקווה ובגבעת־שמואל ובאתגור מתמיד של בנט, לא בחפירה עמוק יותר בשולי הימין והחרד"ל. וזה עוד לפני שדיברנו על יחסי האיבה האישיים עם בן־גביר, סוחר פוליטי עקשן לא פחות מסמוטריץ' שהוכיח שהוא מסוגל ללכת עד הסוף גם במחיר התרסקות ידועה מראש. מי שכרגיל מנסה להדביק את החתיכות הוא נתניהו: אחרי שהצליח בפיצול בין סמוטריץ' לבנט, הוא דוגם בסקרי העומק של הליכוד שמות מועמדים למפלגת הציונות הדתית בראשות סמוטריץ' ובנשיאות נתניהו. בין הנבדקים: ראשי ערים סרוגים ואנשי תקשורת המזוהים עם ראש הממשלה.
החלק האחרון בתוכנית סמוטריץ׳ הוא במגזר החרדי: אין בכוונתו לשריין מועמד חרדי שימשוך אש, אלא לפעול מתחת לרדאר כדי לגרוף את מאוכזבי יהדות התורה. הקרע הפנימי המתיש בין פרוש ואייכלר לליצמן, בתוספת האכזבה מתפקוד הנציגים החרדיים בקורונה, עשוי להניב עשרות אלפי קולות מהחסידויות הקטנות במגזר. סמוטריץ' מוערך בחוגים האלה. הוא מקפיד להיאבק בכל גילוי של אלימות משטרתית כלפי חרדים, ונזהר בכבודם של רבנים ואדמו״רים. אם נתניהו מתכנן לנצח בבחירות בקולות הערבים, אולי לא כל כך מופרך לשמוע שבמפלגת הציונות הדתית מקווים לעבור את אחוז החסימה בעזרת קולות החרדים.
