בפסח 2002, אחרי הטבח הנורא במלון פארק בנתניה, נלחמנו במבצע חומת מגן בג'נין. יצאנו להילחם על הבית, על המשך חיינו כאן. לנו, לוחמי חטיבה 5, הייתה זו זכות גדולה להכריע בגבורה ולנצח את אינתיפאדת המתאבדים שקטלה ברחובות תל־אביב, חיפה, ירושלים ונתניה יותר מאלף אזרחים ופגעה קשות בחדוות החיים בארץ הטובה שלנו. הלחימה המדודה, תוך שמירה מרבית על חיי לא מעורבים, עלתה בחייהם של 23 חיילים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: כשסבל פוגש את צביעות הקהילה הפמיניסטית
– מכת צפרדע מודרנית: מה מסכן את הרוח האנושית
– מחלוקת ההגשמה של התנאים
אולם בעודנו שם רקחו יאסר ערפאת וסאיב עריקאת את שלב ב': עלילת דם מבית מדרשו של גבלס. חיילי צה"ל, לטענתם, טבחו ב־5,000 פלסטינים (או 523, לפי הגרסה הממעיטה של עריקאת). לא יכולנו לשאת את השקרים. הבנו מה ששופטי בית המשפט העליון לא ראו גם שנים אחר כך, שהסרט הוא מתקפה שנועדה לגייס עוד מתאבדים ולהביא לעוד הרג וחורבן. הגבנו, הֵזַמְּנוּ שקרים, אך אז גויס מוחמד בכרי בידי שר ההסברה הפלסטיני כדי ליצור את סרט השטנה "ג'נין ג'נין".
ב"ג'נין ג'נין" אין דעה אחרת או "נרטיב אחר", אלא שבעה שקרים: לא ירינו בראשי ילדים, טנקים לא דרסו גופות, בית החולים ג'נין לא נפגע ולא נהרס כפי שהוכחנו בתמונות, הזקן המופיע בסרט לא נורה לא בידו ולא ברגלו כפי שעולה ממכתב סיכום אשפוזו עקב אי ספיקת לב בבית החולים העמק, אין ילד בן שמונה בין ההרוגים, ואיש לא פגע בנשים הרות. השקר מוחלט, וכך גם קבעו בית המשפט המחוזי והעליון.
ההסתה והפגיעה האישית בכל אחד מאיתנו היו מכוונות, גם כדי לפגוע בלגיטימיות האישית שלי כאדם, כרופא וכחייל שהשתתף בקרב הצודק שבלם את ההרג ברחובותינו. דרכנו ניסה בכרי לערער גם על הלגיטימציה של קיומנו כמדינה יהודית. כרופא בהדסה, המטפל יום־יום בחולים פלסטינים ומכשיר בהתמדה רופאים מהרשות הפלסטינית ומעזה, כבר שמעתי: "כן, אתה עושה איתנו מעשה חסד אישי ולאומי בלתי רגיל, אבל אנחנו יודעים מי אתה ומה עשית בג'נין".
אז מה עשינו בג'נין? טיפלנו שם ב־23 גיבורים חללי צה"ל, ב־70 חיילים פצועים, ובחולים ואף במחבלים פלסטינים. צה"ל היה יכול להפציץ מהאוויר את המוקד שמחבלים מתאבדים רבים יצאו ממנו. אבל הוא שלח לוחמי חי"ר לסמטאות מחנה הפליטים, כדי למנוע הרג חפים מפשע ובידיעה שחיילים עלולים לשלם מחיר. עלילת הדם הזו הייתה ירייה בגב כל חייל שלחם שם, ולכן יצאנו למלחמה כואבת על שמנו ועל צדקת הדרך והערכים שלנו ושל הצבא והמדינה היהודית המוסרית והדמוקרטית שעומדים מאחורינו.
הלחימה בבית המשפט נגד הסרט שהוציא את דיבתנו הייתה חלק מהקרב שלנו, וכעת הוא הסתיים בהכרעה לטובת האמת
הלחימה בבית המשפט כדי להשיג הכרעה וניצחון על עלילת דם הייתה קשה מנשוא. אבל הרגשנו שהיא חלק מהקרב, קרב שלא הסתיים בהכרעה כל עוד בית המשפט לא עצר את הניסיון להצית עוד שנאה ומוות. היה נורא לשמוע באולם בית המשפט הישראלי מבכרי ומאנשיו שאני וחבריי הלוחמים ובני המשפחות השכולות הם "כלבים משוסים", "רוצחים", "פושעי מלחמה" ו"שקרנים", וש"אנחנו נטפל בכם". לקרוא את ההשואה של השופטת דליה דורנר עלינו ועל בכרי, כאילו "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים", היה בלתי נסבל. אבל האמנו שחובה עלינו לנצח.
מדינת ישראל קמה כדי להגן עלינו מפני חורשי רעתנו, אבל גם מפני הסתה ועלילות דם שגבו מאיתנו מיליוני קורבנות לאורך ההיסטוריה. בית המשפט של המדינה היהודית והדמוקרטית, בפסק דין מנומק, לימד הלכה יסודית בדיני ההגנה על האמת. זו כוללת מעתה גם את זכותו של העם היהודי לשמירה על שמו הטוב מול טילים של עלילות דם.
פרופ' דוד צנגן מבית החולים הדסה בירושלים היה רופא חטיבה 5 במבצע חומת מגן בג'נין
