הגל השלישי של הקורונה מותח את יכולות מערכת הבריאות עד לקצה, ושבעה בתי חולים כבר נמצאים על סף קריסה. אלה שבעת בתי החולים הציבוריים־פרטיים, הדסה (עין כרם והר הצופים) ושערי צדק בירושלים, לניאדו בנתניה, מעייני הישועה בבני־ברק, ושלושת בתי החולים בנצרת (האנגלי, הצרפתי והמשפחה הקדושה). בתי החולים הללו הם עוף מוזר בנוף הרפואה הישראלית, משום שהם נותנים שירות ציבורי אך הבעלות עליהם נתונה בידי ארגונים פרטיים ולא בידי המדינה וקופות החולים. הם נופלים בין הכיסאות גם בשגרה, אך המגפה גרמה למנהליהם לחוש שבאו מים עד נפש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: וילכו שניהם: הדילמה של בנט וסמוטריץ' קשה מנשוא
– סוד הגֶן הנעלם: המצוד הישראלי אחר מוטציות הקורונה
– אבו מאזן וחמאס מחממים מנועים לקראת בחירות
כדי להבין את הבעיה שהוציאה שבוע שעבר את שבעת המנהלים להפגנה חריגה מול משרד האוצר, נדרשת הקדמה קצרה על מודל התקצוב של בתי חולים בישראל. כל תושב במדינת ישראל מבוטח בביטוח בריאות ממלכתי. המדינה משלמת עבורו דמי ביטוח לקופת חולים לפי בחירתו, וקופת החולים משלמת על השירותים הרפואיים שהוא נזקק להם. חלק מהשירות ניתן ישירות על ידי הקופה, וחלקו בבתי החולים. הקופה משלמת על כל שירות שאנחנו מקבלים בבית החולים, ומהתשלומים הללו בתי החולים אמורים להתקיים.
אך במשך השנים שחלפו מאז חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שחקה המדינה את דמי הביטוח המשולמים לקופות. התשלומים לא גדלו בהתאם לעלייה במחיר הריאלי של השירותים הרפואיים לאזרחים. את הגירעון גלגלו הקופות הלאה: מכיוון שקופות החולים גדולות וחזקות, ועובדות מול בתי החולים במערכת יחסים מסחרית לא שוויונית, הן פשוט אילצו את בתי החולים להעניק להן הנחות בתעריפי השירותים הרפואיים. התוצאה היא שהתשלום שבתי החולים מקבלים אינו מכסה את העלויות, והם נכנסים לגירעונות. גם אם בית החולים מנוהל כיאות, התשלום על שירותיו פשוט אינו מספיק.
וכאן נכנסת סוגיית הבעלות. בתי החולים הממשלתיים מקבלים מהאוצר "השלמת הכנסה" לכיסוי גירעונותיהם. גם לבתי החולים של קופות החולים נמצאה הדרך להעביר תמיכה. מי שנותרו ללא מענה הם שבעת בתי החולים הללו, שהיו במשבר עוד קודם, אך הקורונה דחפה אותם משפת התהום אל התהום.
בתי החולים הללו פועלים לפי הנחיות משרד הבריאות, שחייבו אותם לערוך התאמות בהוצאות גדולות לצורך התמודדות עם הקורונה. במהלך הגל הראשון של המחלה הם נאלצו לבטל פעולות רבות שבזמנים רגילים מכניסות להם כסף, בעוד ההוצאות הקבועות – משכורות, תחזוקה וכן הלאה – נותרו כשהיו. מלבד זאת, העלויות העצומות של פתיחת מחלקות קורונה לא תוקצבו. מצד שני, המדינה הבטיחה בעל פה לפצות את בתי החולים על ההתגייסות למאבק בקורונה, אך לא עמדה בהתחייבותה. התוצאה בפועל היא קריסתם של שבעה בתי חולים דווקא בעת הזו. כולנו עלולים לשלם על כך.
