1
אני כותב זאת בצער רב, אבל ישראל 2018 היא הרבה פחות דמוקרטית ממה שהיינו רוצים. יש בישראל משטרת דעות. היא לא ממוסדת חלילה, היא משטרת הדעות של ההמונים. אפשר לקבוע את חופש הביטוי בחוק יסוד ולצייד את בתי המשפט בכלים אפקטיביים להגן עליו מפני עריצות שלטונית, אבל מה נעשה מול אלפי טוקבקים בפייסבוק שסוקלים אדם שאמר משהו שמאוד לא מקובל על הרוב ולא משנה באיזה נושא? הרי לא ניתן ולא צריך להגביל טוקבקיסטים או עיתונאים שמסיתים אותם, גם להם, וטוב שכך, יש חופש ביטוי, אבל מה שאין לחלקם זה ברקסים וחינוך לדמוקרטיה.
2
ההתנפלות האוטומטית ושלוחת הרסן של משטרת הדעות על כל מי שחושב ממש אחרת היא איום ממשי על הדמוקרטיה שלנו, וכבר עכשיו נוצר אפקט הרתעתי כל כך חזק שגורם לאנשים לפחד לפני שהם מדברים, ואם כבר הם מוציאים מילה מהפה, הם מסייגים אותה אלף פעם. אנשים ממש מפחדים לדבר, פן יבולע להם. "השוטרים" מגיעים מכל הזרמים: מימין ומשמאל מהדתיים ומהחילונים. פעמים רבות ה"שוטרים" מוסתים דווקא על ידי אנשי תקשורת שלא מבינים את האחריות שבאה עם המשרה. יש בישראל שורה של נושאים שהם טאבו. תיגע בהם, לא יבקרו אותך – יסקלו. הקו, שאמור להיות ברור לכולם בין ביקורת לגיטימית, שהיא חלק מבורך בשיח הדמוקרטי, לבין סקילה ונידוי – נחצה פעם אחר פעם.
הנה כמה דוגמאות, רק מהתקופה האחרונה:
המכינה בעלי – לא הסכמתי עם ההתבטאויות ביחס לנשים ולהט"בים, אבל מי שיש לו קצת שכל מבין שמדובר במוסד מפואר שחינך דורות של אלפי לוחמים. אז חושבים שם מאוד אחרת ולפעמים גם אומרים משהו מקומם, אז מה?! ביקורת נקודתית? מתבקש! לסגור? לעצור תקציבים? לקחת לרב סדן, אבי המכינות הקדם צבאיות, את פרס ישראל? תגידו, איבדתם את זה?! הידיעות על ישיבות שמסירות בפחד תכנים מאתרי האינטרנט שלהן חייבות להביא לזעזוע חוצה מחנות. זה לא ייגמר בישיבות וימשיך לאקדמיה ומשם לכל תחום בחיינו.
ניסיונות ההחרמה המבישים של יהונתן גפן ואריאל זילבר – לפני כמה שבועות, גפן, אמן מבריק שדי אוהב לחיות על הקצה, שיחרר איזו שטות ממש מקוממת. רבים מאתנו מסוגלים להפריד בין האמן לבין אומנות שאינה קשורה להתבטאות, אבל שר הביטחון לא היה מסוגל, ואז, דווקא אדם שמחזיק בתפקיד שמחייב להפגין ממלכתיות וסובלנות, דרש להחרים את גפן. הניסיון למרבה השמחה נכשל, גפן עבר זובור מטורף כמה ימים והתנצל באופן די משכנע באחת מהופעותיו. אריאל זילבר אגב, עבר, ואפשר שעדיין עובר, מסכת ייסורים דומה. כך היה כשניסו למנוע ממנו פרס מפעל חיים ולא שידרו אותו ברדיו תקופה ארוכה. רק לאחרונה השתנה קצת היחס אליו.
3
הייתי יכול להמשיך עם עוד אין ספור דוגמאות, אבל נדמה לי שכבר הבנתם את הכוונה. המשותף לכל הקורבנות בדוגמאות הקודמות הוא שמדובר באנשים יחסית חזקים. יש להם מחנה שיגן עליהם. ועדיין, האמינו לי שהם מאוד מורתעים בעקבות המתקפות, אבל הם לפחות לא לבד. את מה שמשטרת הדעות עושה למפורסמים, היא עושה גם לסתם אנשים. כאלו שלא בטוח שיש להם יכולת נפשית וכלכלית לשאת את הזובור. מילה לא נכונה בקבוצת ווטסאפ או בפייסבוק ואדם נמחק ומנודה. זו יכולה להיות נערה בתיכון שלא מבינה מה קרה פתאום לכל החברות שלה או אדם בוגר שהתחלק קצת במקלדת, אבל הקולגות בעבודה לא סלחו. תחשבו על זה רגע ותראו שמדובר בדיוק באותו מנגנון – להתנפל בכל הכוח על אנשים שהתבטאו "מחוץ לתלם", ומה זה אם לא איום על חופש הביטוי? ומה יהיה על הזכות לטעות מבלי לאבד קרדיט שנבנה בעמל רב?
4
המנגנון התוקפני הזה הוא מחלה אוטואימונית. אנחנו מפעילים אותה נגד האחר, אך למעשה גם נגד עצמנו. נגד החופש שלנו להתבטא, לטעות באופן האנושי ביותר מבלי להיסקל. אז מה עושים? אין פתרונות קסם. סובלנות לא מחוקקים, לסובלנות מחנכים. רק חינוך יביא להפנמה שחופש הביטוי כולל את הזכות לבטא דעות מקוממות במיוחד מבלי לעבור סקילה ונידוי. טרור המקלדות המוביל לפחד ולסתימת פיות עלול לפגוע בחוסן הלאומי שלנו, בלכידות החברתית. זהו איום חוצה מחנות שאין להקל בו ראש. בהעדר מנהיגות שתשכיל להגן על חופש הביטוי, תמיד ניתן לקחת דוגמא מיהונתן גפן שהגן על… אריאל זילבר:
