תשדיר הבחירות של בני גנץ הוא בשורה של ממש לשמאל. אחרי שלושה עשורים של געגועים לבגין הגיע נתניהו למדרגת השנאה שהייתה שמורה רק לראש הממשלה הראשון של הימין. כמו שבן-גוריון כינה את בגין "האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר", גנץ מכנה את נתניהו "האיש הזה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האסטרטגיה הפלסטינית: בנייה מואצת בשטחי C
– תל אביב: מדינת רק תושביה
– פחות אבל כואב: הקורונה פגעה, אבל לא כמו שחשבנו
שנות הדור שלקחו עד שזכה נתניהו לכינויו זה אולי אף טומנות בחובן בשורה, שהנה השמאל מתחיל לגלות סימנים של סובלנות ליריבים פוליטיים. הפרדוקס הזה, שבגין קיבל יחס מבזה בהיותו שלושים שנה באופוזיציה, ואילו נתניהו זכה לכך רק לאחר שלושים שנה שברובן היו בקואליציה, מעורר תקווה שהשמאל הפנים את חוקי המשחק הדמוקרטי.
טענתו של גנץ כי נתניהו "רימה אותי… מעכשיו יהיה תשלום במזומן על התרגיל שהאיש הזה עשה למדינת ישראל", הייתה יכולה להוביל למסקנה שהאיש ומפלגתו אינם בשלים לזירה הפוליטית, אך מכל מקום היא דורשת בירור על טיבה של מלאכת הפוליטיקה.
על אופייה ודרכה של הפוליטיקה כתב מקס נורדאו, אחד מחמשת אבות "הציונות המדינית", בספרו "השקרים המוסכמים" כך: "די רק להתבונן מקרוב אל ההמולה המדינית ולשים עין על פרטיה, כדי להכיר, עד כמה מתכחש ללא בושה הפרלמנטריזם אל ההלכה שלו". גם טענתו של גנץ כי נתניהו "משרת את האינטרס האישי שלו", מופיעה בכתבי נורדאו: "הפרלמנטריזם הוא תרועת הניצחון של האנוכיות והערצתה. להלכה צריך הפרלמנטריזם להיות האחווה המארגנת, למעשה הוא אנוכיות שהועלתה כשיטה".
ייתכן אמנם שההגדרות של נורדאו אופייניות רק לאנשי ה"הציונות המדינית", שנתניהו הוא ממשיך דרכם. הרי כאשר עולות לפנינו דמויותיהם של אנשי "הציונות המעשית" כמו רבין ופרס, שגנץ והשמאל הם כביכול ממשיכי דרכם, נראות קביעותיו של נורדאו תלושות מהמציאות. זו כנראה סתם המצאה של הימין שרבין אמר על פרס "חתרן בלתי נלאה".
אבל החזרה של גנץ על מנטרות שיועצי תקשורת ניסחו עבורו, מלמדת שגם ב"כחול לבן" הפנימו את כללי הפוליטיקה כפי שניסח אותם נורדאו. כך למשל האשים יו"ר "כחול לבן" את נתניהו כי "בזמן שעשרות אלפי עסקים קרסו ומאות אלפי אזרחים נשארו ללא פרנסה – ביבי היה עסוק לסדר לעצמו הטבות מס במיליונים… בזמן שמגפה… משתוללת בחוץ ומאיימת על החיים של כולנו – ביבי ממשיך להסית, לפלג, לסכסך, ולפרק אותנו מבפנים".
הסיסמאות החלולות הללו אינן הדבר החמור ביותר בדבריו של גנץ, על אף שהן מטילות ספק אם אדם שמדקלם מסרים של יועצי תקשורת במקום לייצור תוכן משלו, מתאים להנהגה. מה שחמור יותר הוא שהדברים הללו נועדו להסתיר ולטשטש את מעשה החבלה שביצעה "כחול לבן" בהיותה חלק מהממשלה למאמצי "הליכוד" להתגבר על מגפת הקורונה. החבלות כללו את התרת ההפגנות נגד ראש הממשלה בתקופת הסגרים, וכן את ביטול החלטת הממשלה בעניין סגירת מערכת החינוך.
אלו שתי החלטות בולטות שהתקבלו על ידי אנשי "כחול לבן" אשר הייתה להן השלכה על התפרצות המגפה אך הן אינן היחידות. הן סימפטום להכרזתו של גנץ "יאללה פאודה" אשר הוציאה את המרצע מן השק בדבר כוונותיהם של שרי "כחול לבן". העיכובים וה"שטיקים", שבהם נקטה "כחול לבן" במטרה למנוע את הקמת הוועדה למינוי בכירים גרמו נזקים למשילות, וכינוס הוועדה למינוי שופטים בהרכב חסר (של שלושה ח"כים) אף פגע בדמוקרטיה.
פועלה של "כחול לבן" מול האתגרים הבריאותיים והכלכליים שנוצרו בעקבות המגפה, מזכיר את השאלה שהיה נוהג לשאול מפקד פיקוד המפציצים הבריטי במלחמת העולם השנייה, סר ארתור האריס, פקידי ממשלה: "מה עשית כדי לחבל במאמץ המלחמתי היום?"
ייתכן כי הדבר אשר הנחה את שרי "כחול לבן" לתפקד כאופוזיציה בתוך הממשלה, היה החשש מכך שהם ייזכרו בדברי הימים כמי ששיתפו פעולה עם ראש הממשלה.
אז לכל אחד מאותם "נקיי הדעת שבירושלים", הסירו דאגה מלבכם. ערב הפלישה לנורמנדי ב-1944 אמר מרשל האוויר הראשי של בריטניה לארתור האריס כי "אין הוא רוצה להיזכר כמי שהרג אלפי צרפתים". על כך השיב לו האריס, הגרסה הבריטית של רפול: "למה אתה חושב שההיסטוריה תזכור אותך בכלל?"
