רק בשבוע שעבר התבשרנו על פסיקתו של בית המשפט בעניין השקרים בסרט "ג'נין ג'נין", וכבר הגיעה השבוע עוד תזכורת לכמה חשוב לחזור ולדבר על המובן מאליו – הארץ הזאת שייכת לנו בדין, צה"ל אינו צבא כיבוש ומדינת ישראל איננה קלגס סדיסט. התזכורת הטריה הגיעה בדמות כתבה של אוהד חמו במהדורה המרכזית של חדשות 12 ביח"צ איכותי לשוברים שתיקה וחבריהם: אוהד יצא עם שני לוחמים משוחררים, דרור דלאון ורועי (שם בדוי), לחפש משפחות ערביות שפרצו אליהן הביתה במהלך פעילות לילית בצה"ל, ולהתנצל בפניהן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נתניהו כופר באישומים: לא נחקרתי על האירועים
– דעה: כחול לבן, מה עשיתם נגד המלחמה במגפה היום?
– פוסט אחד יותר מדי: למה התעוררו הרשתות החברתיות
בפתח החיפוש אחר בית בקסבה בחברון אומר רועי, "מדובר באנשים פשוטים, אין שום סיבה להטריד אותם באמצע הלילה". אז מסתבר שיש סיבה. מי שעוד יצא למשימת המיפוי באותו לילה הוא מאיר עמרני, שהגיב לכתבה בטענה שמדובר בבתים מהם נזרקות אבנים על חיילים ואזרחים בחברון. מסתבר שגם אנשים פשוטים יודעים לזרוק אבנים. אבל נניח את העובדות בצד.
דרור ורועי מתארים כיצד הראשונים שפגשו היו ילדים שצרחו, רעדו ועשו במכנסיים. מדוע כשיש דפיקות באמצע הלילה הורים שולחים את ילדיהם הרכים לפתוח אותה, קל וחומר אם היחידים שיכולים לעמוד מאחוריה הם חיילים חמושים? מדובר בהורים שגייסו את ילדיהם לג'יהאד עוד טרם נולדו, ודאי שהילדים לא אשמים, אבל הורה שמשתמש בילדיו כמגן אנושי זה הורה שגם יצלוף בתינוקת בת שנה או ירצח ילדה במיטתה. אולם כשהסולם המוסרי מתעוות, כשהאישיות אינה מורכבת מערכים יהודיים וציוניים וכשאין הבנה מינימלית מה הקשר בין שמירה על חבלי המולדת, ביטחון וההימצאות של צה"ל בשטח, גם אין יכולת נפשית לעמוד מול אויב שפל המתחבא מאחורי ילדיו.
שני משפטים משחיל חמו במהלך הכתבה המושקעת מדי על כך שפעילות צה"ל נעשית לצורכי ביטחון, אבל המרואיינים הרגישים חושבים שהדם של אזרחי ישראל לא שווה את זה. או כמו שרועי עונה לאוהד, "אני לא מקבל את הטענה הזאת". מסתבר שלא כזה טריוויאלי לחשוב שעדיף להעיר מאה ילדים בלילה מאשר שילד אחד יירצח בשנתו.
זו סיטואציה רעה לפרוץ לביתה של משפחה ולראות ילדים מפוחדים וצורחים, אבל אין לנו את הפריבילגיה להניח את החרב. בשכונה שלנו רק החזק שורד, וכל מצמוץ שולח אותנו לעוד סיבוב שנגמר בהר הרצל.
במהלך הכתבה אוהד ודרור פוגשים, לגמרי במקרה, את המחבל המשוחרר ראפע קאסם, אדם שישב 15 שנה בכלא בעקבות פיגוע ירי וזוכה לכיתוב המחמיא "אסיר ביטחוני". אוהד שואל אותו האם הוא יביע חרטה על הפיגוע שעשה והוא עונה בגאון ועם חיוך, "אני לא יכול להתנצל, כי נעשה לי עוול, על מה אני צריך להתנצל? אני זה שנדפק". במקום להעמיד את הרוצח במקום, או לפחות להוסיף איזו קריינות מסתייגת, דרור בעיוורונו לוחץ לו את היד וחמו ממשיך לסצנה הבאה. הסכמה שבשתיקה.
כך ניתנה לצופים דוגמה חיה לתוצאות של ההרס המוסרי המוצג בכתבה, לאופן שבו האג'נדה שהיא מקדמת מעודדת את הטרור ומנציחה את מעגל הדמים. במשוואה בה צה"ל הוא כובש והפעילות שלו לא לגיטימית ודורשת מסע התנצלויות, טרור ורצח הופכים למעשי גבורה.
מסע ההתנצלויות המביש נגמר במפח נפש. המשפחה שדרור חיפש לא מעוניינת אפילו לפגוש בו ודורשת שיעזוב את הכפר בהקדם. רועי לא מצליח לאתר את הבית (שהוא זוכר לפרטי פרטים) ומסתפק במפגש עם גננת ערביה שמרעילה את דור העתיד הערבי בתודעת טרור ומסרבת לקבל את התנצלותו המאוסה. בצד השני מבינים היטב שהסיפור פה הוא לא מי יישן טוב בלילה אלה למי שייכת האדמה ולמי זכות הקיום. הכפרה היחידה היא מותנו.
