1. ברוך מחסן אסורים
עמדתו של השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, בעניין חיסון האסירים היא בעייתית ופופוליסטית מכל כיוון שמסתכלים עליה. ברמה העקרונית – המבט המוסרי, וגם החוק, לא מצדיקים שום אפליה בין אסיר לאזרח חופשי, מלבד עצם ההגבלה הקשה של שלילת החירות. האסירים זכאים כידוע להצביע בבחירות, וזה כולל גם את הרוצחים והאנסים המתועבים ביותר. הם זכאים לטיפול רפואי מלא, לארוחות, אפילו להתייחדות עם בנות ובני סוגם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פלוגת ברק: מדוע טילי חמאס משוגרים בלילות סוערים
– דור משופר: מדען או גיבור על?
– האם הוועדה למינוי שופטים תתכנס בממשלת מעבר?
הסיבה לכך פשוטה: בחברה המתיימרת להיות נאורה, כל שלילת זכות מאדם כלשהו, קל וחומר מקבוצה שלמה, היא לא עניין של מה בכך. היא חייבת להיות מנומקת ומוצדקת בצורך אמיתי. בחברות נאורות יש, כידוע, ויכוח על עצם ההצדקה בשלילת החירות כאמצעי ענישה. לרוב יוצדק הדבר בצורך להגן על הציבור מפני אדם מסוכן. ולכן הוויכוח תקף במיוחד לגבי עבירות צווארון לבן, שבהן לכאורה האדם עצמו איננו מסוכן לבני אדם אחרים, ועל הסכנה החברתית הרחבה מתוצאות מעשיו יכולה לכאורה לחפות ענישה כלכלית כבדה.
משום שכול שלילת זכות היא עניין רציני, ברור לגמרי שהיא לא יכולה להתקיים אלא אם עוגנה בחוק כלשהו. לעיתים, כאשר מדובר בסכנה של "פצצה מתקתקת", החוק מאפשר ענישה מונעת, עוד לפני משפט. אבל גם עצם האפשרות החריגה הזו חייבת להיות מעוגנת בחוק. בחברה נאורה לא יעלה על הדעת שפוליטיקאי כלשהו יחליט על דעת עצמו להטיל עונש על קבוצת אוכלוסייה כלשהי, רק משום שזה יכול למצוא חן בעיני בוחריו. עצם העלאת הרעיון היא עדות נוספת להידרדרות של השיח הפוליטי שלנו.
יתר על כן, הסוגייה המדוברת היא לא סתם שלילת זכות, אלא קשורה לפיקוח נפש של ממש. כשהמדינה החליטה לתעדף קודם כל את חיסונם של בני ה-60 ומעלה, זה נעשה משום שהאוכלוסייה הזו פגיעה במיוחד לסכנת הקורונה. הסכנה הזו לא מדלגת על בני ה-60 פלוס היושבים בבתי הכלא. ממילא אין הצדקה להוסיף לעונשם של האסירים גם אפשרות של עונש מוות. אדרבה, הצפיפות בבתי הכלא היא סיבה טובה דווקא להזדרז במיוחד בחיסון אוכלוסיית האסירים, שמא תפרוץ בתוכם מגיפה, שעלולה – באמצעות הסוהרים – להגיע גם אל החברה שמחוץ לחומות הכלא.
הדרך הטובה ביותר לדעת אם החלטה מסוימת מוצדקת או לא היא לבחון אותה דרך "מסך הבערות" של הפילוסוף ג'ון רולס. המבחן הזה גורס כי פעולה תהיה מוצדקת אם ניתן יהיה להצדיק אותה בלי לדעת במי מדובר, כלומר שהיא תקפה גם כלפי האנשים השנואים עלינו ביותר וגם כלפי האהובים ביותר. ברוח זו צריך לזכור שהחלטה שלא לחסן אסירים עד שיחוסנו כל שאר אזרחי המדינה תפגע לא רק ברוצחים, באנסים, ובמחבלים, אלא גם באסירים חרדים, נערי גבעות, נשים, ושאר אנשים "נורמטיביים" בדרך כלל שחטאו למשל בעבירות כלכליות. האם חסידיו של אוחנה היו תומכים בהחלטה לדחות את חיסון האסירים אילו זכרו שמדובר אולי גם ביקיריהם?
2. לא לחופש ההסתה
אין ויכוח ש"ג'נין ג'נין", סרטו של מוחמד בכרי אודות פעילות צה"ל במחנה הפליטים בג'נין במבצע חומת מגן, הכיל שקרים מוחלטים. לשם כך לא צריך להימנות דווקא על לוחמי צה"ל שבהם עוסק הסרט, או להימנות על מחנה הימין. מיטב שופטי ישראל, בכמה ערכאות, כאלה שמעולם לא נחשדו בעמדות ימניות דווקא, קבעו שרבות מטענות הסרט שקריות לחלוטין, ומאשימות את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה דווקא באחד המבצעים שבהם ניסיונות ההקפדה שלא לפגוע בחפים מפשע עלו בחיי לוחמים רבים, וזו כשלעצמה סוגייה מוסרית שנויה במחלוקת.
ממילא, השאלה האמיתית שעורר הסרט לא קשורה לתכניו אלא לשאלת גבולות חופש הביטוי: האם נכון שהמחוקק יפסול יצירה שקרית, או שיניח לה להסתובב בשוק החופשי, והציבור כבר ישפוט אותה לשבט או לחסד.
ברוב המקרים בהם עולה דילמה מהסוג הזה אכן ראוי שהמחוקק, כמו גם מערכת המשפט, לא יתערבו. אחרת, אין לדבר סוף. פוליטיקאי אחד יטען שמערכת הבריאות פעלה כשורה בתקופת הקורונה, השני יטען שלא, ולא נבקש ממערכת המשפט להכריע בשאלה מי צודק. אבל הדילמה משתנה כשלשקר נוסף גם מרכיב ההתססה וההסתה, כלומר שהשקר משמש בידי גורמים כלשהם כאמצעי להסית נגד גורם אחר, במקרה זה נגד צה"ל ומדינת ישראל כולה. הרי הסתה היא פעולה אסורה גם כשהיא מבוססת על דברי אמת, למרות חשיבותו של חופש הביטוי, ואם כן אין הגיון לאפשר אותה כשהיא מבוססת על דברי שקר.
בתולדות המשפט הישראלי זכורה דילמה דומה סביב יצירה של המחזאי והבמאי מוטי לרנר. הוא כתב דרמה בשלושה חלקים לערוץ הראשון, הממלכתי, על סיפור משפט קסטנר, ובין היתר שתל בפי קסטנר את הטענה שחנה סנש, הצנחנית שהתנדבה לסייע ליהודי הונגריה, בעצם לא הייתה כל כך גיבורה, וכביכול נשברה בחקירתה והסגירה את שני הצנחנים האחרים שצנחו איתה. משפחתה של סנש עתרה לבג"ץ כדי למנוע את שידור הטענה הזו, ונדחתה בצדק.
עם כל הכבוד לזכרה של סנש והבוז לטענות השקר ששתל לרנר במחזה, אין לצפות שבעקבות הדרמה יתנפלו המונים על קברה של סנש ויחללו אותו – מה גם שהמחזה, בניגוד לסרטו של בכרי, לא התיימר להיות דוקומנטרי, אלא הוצג כמחזה בדיוני על בסיס האירועים האמיתיים. לכל היותר, מוקירי זכרה יימנעו מצפייה במחזה, או מצפייה בכלל מחזותיו של לרנר. יתכן גם שהיה מקום לשקול את פסילת שידורו של המחזה בערוץ הממלכתי, כיוון שיש הגיון שדינו של ערוץ ממלכתי בהקשר זה יהיה שונה מכלי תקשורת פרטי. אבל ודאי שלא ניתן היה לגזור איסור על עצם העלאת המחזה בכל מסגרת שהיא. אגב, במקביל לדחיית העתירה ברמה המשפטית, פנה ראש ההרכב דאז, אהרן ברק, אל מנכ"ל רשות השידור וביקש ממנו שלא להקרין את הקטע המדובר, והבקשה אכן נענתה. במקרה של בכרי אי אפשר היה לצפות שייענה לבקשה בשם הצדק וההגינות, ולאור פוטנציאל ההסתה מוצדק היה לפעול ברמה המשפטית.
3. ידע בלתי מוגבל
בימים אלה מציין העולם 20 שנה ליצירת אתר ויקיפדיה, האנציקלופדיה המקוונת הגדולה בעולם. עם מיליוני ערכים בעשרות שפות, ויקיפדיה היא בוודאי מאגר הידע הגדול והמעודכן ביותר הקיים כיום.
ויקיפדיה היא מסוג המצאות האנושיות, כמו מכונת הכביסה והסמארטפון, שאחרי יצירתן והתפתחותן אנשים שואלים את עצמם: איך בכלל הסתדרנו בלעדיהן? כשיצאה לדרך, היא עוררה הרבה חששות: הרבה אנשים חששו מהפקרת הידע בידי ההמונים, מהאפשרות שכל אחד יוכל לכתוב מה שהוא רוצה. גורמים שהתרגלו לשליטה בידע, במיוחד מוסדות אקדמיים, הבהירו – ורבים מהם נוהגים כך עד היום – שלא יאפשרו לתלמידיהם להסתמך בעבודות מחקר על ידע שנסמך על ויקיפדיה.
אבל הצלחתה של ויקיפדיה הפריכה את החששות הראשוניים. ראשית, רוב המשתמשים לא זקוקים כלל לרמת העמקה של מחקר אקדמי, אלא לבירור פרטים עובדתיים טריוויאליים, שקל מאוד יהיה, דווקא בעידן המידע הגלוי והמהיר, לבדוק את אמינותם. יתר על כן: ויקיפדיה הוכיחה שוב את נכונות אמרתו הידועה של השופט לואי ברנדייס: אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. ויקיפדיה אמנם נסמכת על ההמונים, וכל אחד רשאי לנסות להטמיע בה את ידיעותיו, אבל לא כל אחד מורשה להיות עורך. רק אנשים שהורשו לכך, אחרי תרגול כללי ההגינות ואי ההטיה, יוסמכו לאשרר או לפסול את המידע, וגם הם יישפטו בתורם על-ידי כמות עצומה של עורכים נוספים. בנוסף, בניגוד לרשתות החברתיות מידע לא ייכנס לוויקיפדיה באופן מוסמך אם אינו מסתמך בעצמו על מקור מהימן אחר. במבנה הזה יש יותר סיכוי שטעויות והטיות ייחשפו במהירות מאשר במבנה מסורתי של שניים-שלושה עורכים בספר אקדמי, שיכולים להיות שייכים לאסכולת חשיבה והשקפת עולם דומה, ולפרכס זה את זה.
מעבר לכל אלה, ויקיפדיה מוכיחה את הטענה העקרונית שאין תהליך שהוא רק חיובי או רק שלילי. בשעה שכל העולם נוטה לקונן על תרבות האינטרנט השטחית, ותרבות המסכים המונעת מאיתנו קשר אנושי ישיר, ויקיפדיה היא הוכחה שלתרבות האינטרנט יש גם יתרונות עצומים. יתכן שאפשר אולי לראות בה את היתרון החשוב ביותר.
