״אתה משוגע״. זו הייתה התגובה הראשונה ממפקדים בכירים בצה״ל כשהבעתי את התעניינותי להתגייס לפני כמה שנים. ״אתה משרת את המדינה בכל כך הרבה דרכים שונות וקיימת סיבה לפיה אנשים כמוך פטורים משירות צבאי״, הם אמרו.
אני מוכן להודות שעלייה בגיל 32 עם אישה ועכשיו ארבעה ילדים היא סטטוס שונה מאוד מנערים בני 18 המתגייסים לצבא אך גם אני רוצה לשרת את המדינה ואני לא מרגיש שקיימת לי הזכות לנצל את הפטור שניתן לי רק כי הוא קיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אכזבה בהתיישבות: גנץ חזר בו, המאחזים לא יאושרו
– הצלחה באיכון חולי קורונה וירידה בטרור: שב"כ מסכם שנה
– האנדרדוס ששבר את השיא הישראלי בטוויטר
אחי ג׳ון-ג׳ון עלה לארץ והתגייס לצבא לאחר סיום לימודיו. הוא שירת ביחידת דובדבן וגם לאחר שנים ממשיך להיות ״אגדה״ ביחידה. הם חשבו שהוא משוגע בכך שהתנדב לשרת כשהוא בא כבר אבא לילדים שזה עתה סיימו אל לימודיהם בתיכון אולם הוא רצה לקחת חלק אקטיבי בהגנה הפיזית על העם היהודי למרות שלא היה מחויב לעשות כן.
אני זוכר היטב את הזמן בו ישבתי בבית הכנסת בזמן הקריאה בתורה שמשה מוכיח את שבטי גד ומנשה – ״הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה״ (במדבר ל״ב, ו׳) וחשבתי לעצמי, למה שאחי ישרת ואני לא? נכון, לשנינו יש פטור אך הוא בכל זאת בחר לשרת. הוא קם, התנדב וראה מחוץ לעצמו לקחת חלק בתמונה הכוללת של העם היהודי.
ומה לגביי אחיי ואחיותיי במובן הרחב יותר? כיצד אני יכול לחיות בחזית ההיסטוריה באחד הדורות הראשונים של העם היהודי שיכולים להגן ולשרת ולא לקחת חלק ולשרת גם כן? אני יודע שזו אינה הנורמה, וכמובן שאני מכבד את מי שבוחר שלא לעשות כן, אך בעבורי, מדובר בהזדמנות שאני לא מסוגל להחמיץ. אחי, חבריי ושכניי עשו זאת וילדיי יעשו זאת בעתיד ולכן בשבילי לא היה מדובר בשאלה של האם אשרת, אלא מתי אשרת?
לאחר שהתגברו על הרעיון המשוגע של העולה הטרי מאוסטרליה שרצה להתגייס, השיחות עם אלו הממונים עליי היו בהחלט מעוררי השראה. אני רואה זאת קצת באור דומה לרעיון הגיור לעם היהודי- לאחר שניסו להניא אותי מלהתגייס וכשלו בכך, הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות.
הייתי מוכן ושמח לשרת בכל מקום שבו היו צריכים אותי, אך לאחר שהבינו כי אני בעל תואר ראשון בתקשורת ומדיה וכי יש לי ניסיון בתחום, שאלו אותי האם אני מוכן לאחר הטירונות לשרת ביחידת ״דובר צה״ל״. בטרם הצלחתי לעכל זאת מצאתי את עצמי במשרדו של סא״ל יהונתן קורניקוס – ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה״ל, בדיון כיצד אני יכול לסייע. הוא קיבל אותי בקבלת פנים חמה. לאחר מכן, היה צורך להמתין שכל הבירוקרטיה תסתדר.
לאחר הרבה חודשים בהם לא שמעתי בכלל על הרעיון, קיבלתי שיחת טלפון שבה נאמר לי ״ ישנו גיוס מיוחד בשל מגפת הקורונה ואנו מחפשים אנשים מסוימים, האם אתה מוכן להצטרף אלינו?״ ״בוודאי״ הגבתי ללא היסוס. ״יהיו איתך בקשר״ אמרו לי. כעת לא היה מדובר בחודשים של דממת אלחוט אלא למחרת בבוקר, קיבלתי הודעת ווטסאפ ממספר לא מזוהה עם טפסים שעליי למלא בדחיפות. הלכתי לרופא, לאופטומטריסט, מילאתי את הטפסים והחזרתי אותם מהר ככל האפשר. לאחר מכן לא שמעתי דבר במשך שבוע.
לאחר שבוע החלטתי ליצור קשר בעצמי ולברר כיצד מתקדם העניין. ״אני רק רוצה לדעת האם קיבלתם את הטפסים והאם יש משהו נוסף שעליי לעשות?״ ״בתגובה ענו לי ״קיבלנו. נהיה איתך בקשר במידת הצורך״. כך עוד שבוע חלף עד שלבסוף קיבלתי הודעה נוספת שבה נאמר לי ״עלייך להגיע לתל השומר ביום חמישי בשעה 9:00 בבוקר״. זה היה ביום שלישי. כמובן שבמשך יום רביעי השעה והמיקום השתנו פעמיים אך לבסוף נקבע כי היה עליי להתייצב בשעה 12:00 בבוקר ביום חמישי.
הערב הזה היה נר ראשון של חנוכה. ראשון בבוקר שלאחר מכן, הגעתי לבסיס. כעת, אני בטירונות ולומד מקרוב על התרבות עליה שמעתי בעבר וכור ההיתוך של רוב האוכלוסיות בחברה הישראלית המשרתים בצה״ל.
אמנם אני לא חייל קרבי כמו אחי, או חוקר מודיעין כמו גיסתי אך אני גאה לשרת את עמי בקו החזית של "מלחמת המילים" ולקדם את הדיפלומטיה ואת קשרי החוץ. בימי החנוכה אנו מציינים וחגגים את ניסי החג בו המכבים ביטאו את עצמאותם, והגנו על עמנו. כנגד כל הסיכויים אני שמתי מדים ירוקים בפעם הראשונה על מנת להמשיך להבטיח את זכותנו להגנה והגדרה עצמית.
כאשר, אחת החיילות שמעה את הסיפור בפעם הראשונה, היא נפעמה מהסיפור שלמרות הכל בחרתי להתגייס. ״רבים מחבריי נלחמו על מנת להשתחרר ולהיות פטורים מהשירות ואתה נלחמת בכדי לשרת, תודה שהזכרת לי את המשמעות לכך שאני פה, אתה בהחלט מיוחד״. הודיתי לה על המילים החמות, אך אמרתי לה שבעצם זה הפוך. אני לא מיוחד כלל. אני לא רוצה את הפטור ולהיות החריג , אני רוצה להיות חלק מהכלל. לכולנו ישנו תפקיד שעלינו למלא כל אחד בדרכו שלו, ולכן אני הצטרפתי לשירות והזכות לחיות בדור הזה ולייצג את העם שלנו.
זה היה נס החנוכה שלי. ההזדמנות להוסיף בצורה קטנה ללהבה הנצחית של העם ולעזור לוודא שהוא ממשיך לבעור.
