ז'ורז' קלמנסו היה ראש ממשלת צרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה. הצרפתים קראו לו "הנמר", בגלל עוז רוחו מול גרמניה התוקפנית. כשהיה קלמנסו על ערש דווי, שאלו אותו איפה הוא רוצה להיקבר. "הנמר" השיב: "עומד, מול גרמניה". פעם שאלו את קלמנסו מה יכתבו ההיסטוריונים בעתיד על פלישתה של גרמניה לבלגיה בתחילת המלחמה. הוא השיב: "הם לא יכתבו שבלגיה פלשה לגרמניה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השכל הישר: מוטציה נדירה בחברה הישראלית
– ספקנות ניטרלית היא תבלין מוצלח, אבל מנה עיקרית עלובה
– מפשיעה ועד קורונה: להכללות יש תפקיד חיוני בחיים של כולנו
בשבוע שעבר פסקה השופטת הלית סילש לטובת המילואימניק ניסים מגנאג'י בתביעתו נגד מוחמד בכרי, יוצרו של סרט התעמולה השקרי "ג'נין ג'נין". השופטת חייבה את בכרי לשלם פיצויים, ואסרה על הקרנת סרטו בישראל. סילש קבעה שהסרט הציג סצנות שקריות, בלי שום מצע עובדתי, ובלי שבכרי ניסה בכלל לברר את העובדות. בכרי הקדיש את הסרט לאייד סמודי, שהיה, לדבריו, חף מפשע שנרצח בידי חיילי צה"ל; למעשה, ציינה השופטת, מדובר במחבל חמוש, שהסתיר בחצרו שלושים מטעני צינור.
זהו פסק דין חשוב, לא בגלל השלכותיו המעשיות, אלא בגלל קביעותיו העקרוניות. הוא מגן על כבודם של חיילינו, אך גם על כבודה של האמת. הוא מתריס כנגד אמונת ההבל האופנתית ש"לכל אחד ישנה האמת שלו". לפני כמה שבועות התפלמסתי עם איש נעים, שציין כמקובל שאין אמת, אלא רק נרטיבים. השבתי לו כמתבקש: טוב, זה רק הנרטיב שלך. האמת היא שיש אמת ויש שקר. האמת היא שבלגיה לא פלשה לגרמניה, והאמת היא שחיילינו לא טבחו בג'נין.
מי יאכוף את האמת? טוויטר ופייסבוק מתיימרות לאחרונה לעשות זאת, אך זה אינו תפקידן. אם פלוני אומר לדודתו בטלפון שהמרק שהכינה היה מעולה, אין זה תפקידה של חברת הטלפונים להצטרף לשיחה ולהודיע שהוא משקר. משקרים קלים פשוט נתעלם, עם שקרים בוטים נתווכח, ולנוכח שקרים מזיקים במיוחד אפשר לפנות לבתי המשפט.
טבח נרטיבי מדומיין, כעין זה שתיאר מוחמד בכרי, אינו כה נדיר. בשנות התשעים כתב החוקר תדי כ"ץ מאוניברסיטת חיפה על טבח שביצעו כביכול לוחמי חטיבת אלכסנדרוני בתושבי הכפר טנטורה במלחמת העצמאות. ותיקי החטיבה תבעו את כ"ץ לדין, ובהסכם פשרה הוא נאלץ להודות שלא היה טבח כזה. רק האמת נטבחה בטנטורה. האוניברסיטה פסלה את מחקרו של כ"ץ, לאחר שהתגלו בו סילופים חמורים. כ"ץ ותומכיו העלו להגנתם טענות פוסט־מודרניות בדבר ריבוי נרטיבים ואמיתות. אבל השאלה האם נרצחו בטנטורה בתש"ח 200 ערבים בלתי חמושים אינה נרטיב; או שזה אירוע אמיתי, או שזו עלילת דם. אין דרך שלישית.
הפסיקה נגד "ג'נין ג'נין" מגינה לא רק על כבודם של חיילינו, אלא בעקיפין גם על כבודם של חז"לינו. באחד הגלגולים המשפטיים הקודמים של עלילת ג'נין כתבה השופטת דליה דורנר נגד פסילת הסרט המרושע, ושרבבה לנימוקיה את דברי התלמוד. "ערכי המדינה כמדינה יהודית", כתבה דורנר, "תומכים בריבוי דעות והשקפות: 'אלו ואלו דברי א־לוהים חיים' (עירובין יג)". דומה שגם ספר שכבר סולף לא מעט כמו התלמוד הבבלי הסמיק בזעם לנוכח הסילוף הקיצוני הזה. חז"ל אכן סיפרו על בת־קול שיצאה מן השמיים וקבעה בנוגע למחלוקות בית הלל ובית שמאי: "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים, והלכה כבית הלל". אך השופטת דורנר טעתה בהקשר זה טעות כפולה. ראשית, אפילו במחלוקת הנאצלת של בית הלל ובית שמאי, הייתה הכרעה חד־משמעית: "הלכה כבית הלל". שנית, חכמינו לא העלו על דעתם את המחשבה שכל טיעון אפשרי הוא "דברי א־לוהים חיים". התואר הנכבד נשמר לעמדות מעטות, של גדולי חכמי ישראל. אם נער כותב במבחן שהשורש הריבועי של 49 הוא 8, לא נאמר שדבריו הם "דברי א־לוהים חיים", אלא סתם טעות. אפשר להניח שהתלמיד כתב זאת מתוך שכנוע עצמי עמוק; מבחנים בינלאומיים מלמדים שתלמידי ישראל מצטיינים משום מה בביטחון עצמי גבוה, ורק בו. הנרטיב של התלמיד אינו משנה את העובדה שתשובתו שגויה. דברי א־לוהים חיים צריך ללמוד, ודברי שקר יש לתקן.
אף אחד אינו מיישם את תיאוריית הנרטיבים בחייו הפרטיים. אם צנצנת העוגיות ריקה, שביל פירורים מוליך מהארון למיטת הילד וחצי עוגייה מציצה מתחת לכריתו, דומה שדי ברור מה באמת התחולל כאן. אם הילד יסביר שהתנין השקוף שאכל לו את שיעורי הבית הוא שכרסם באותה הזדמנות גם את העוגיות, נדמה שגם ההורים הנאורים ביותר עם ההשכלה הפרוגרסיבית ביותר לא יאמרו שזה הנרטיב הלגיטימי של הילד. אנשים אומרים "כל אחד והאמת שלו" רק לנוכח שקרים שהם אוהבים, לא לנוכח שקרים שמלכלכים את ביתם.
