אתם יודעים מה קורה השבוע?! נכון – הילדים מקבלים תעודות!!! הכול שונה כל כך ממה שהיה כשאנחנו היינו ילדים. בשבילנו יום התעודות היה יום שחור, יום גורלי. הציונים השפיעו על הפרצופים של ההורים וגם על הסנקציות שהוטלו לאחר מכן. כשאמא הייתה הולכת לאספת הורים, הייתי יושבת בבית ומשלשלת מפחד, שמה מסכה ומתפעלת חדר אטום. היום? הילדים באים איתנו לאספות הורים ובתעודה אין ציונים, אלא רק הערכות וסופרלטיבים. לא הבנתי, איך אני אדע על מה לכעוס ומה יש לשפר, אם אנחנו מסתכלים רק בעין טובה על הילדים שלנו?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיפורה של שמיכה: למצוא אמונה בימי קורונה
– הביאו את הנס: להפסיק לחכות, להתחיל לעשות
– נסו לחפש את הדברים הטובים שלא יחזרו, גם ביניכם
לא אשקר, חשוב לי שהילדים שלי יביאו תעודה טובה הביתה. בסדר, לא טובה, סבירה. כן־כן, אני יודעת, הכי חשוב שיהיו אנשים טובים ואכפתיים, איינשטיין לא דיבר עד גיל שלוש וצוקרברג לא סיים את הלימודים באוניברסיטה. אני יודעת לדקלם את כל הפוסטים מפייסבוק. אבל בתוך־ תוכי, אני רוצה שיהיה להם קל יותר בחיים. אני רוצה שכל הדלתות יהיו פתוחות בפניהם. שכל משאלותיהם וחלומותיהם יתגשמו. זה לא שאני לא מאמינה ביכולות שלהם באופן מנותק מציונים; אני פשוט רוצה שכל מה שהם ירצו יקרה במציאות, ולא יעמוד בפניהם מחסום בדמות תעודת בגרות שלא מספיקה כדי להתקבל. אם המתבגרת שלי תחליט שבא לה להיות מרדית' גריי, אני יודעת שהיא תצטרך לעבוד קשה ויודעת שיש בזה שיעור על התמדה וכוח רצון, אבל בפנים־בפנים, אני פשוט רוצה שתהיה לה נקודת פתיחה קצת יותר קלה.
ואז פתאום באחד הערבים זוג חברים שלחו הודעה בקבוצת הווטסאפ מהתיכון. הם עוברים דירה, וכמו שקורה כשעוברים דירה, התגלו כל מיני אוצרות בזמן האריזות. הצרה היא שאחד המתבגרים נבר בקרטונים שהיו קבורים במחסן ומצא בטעות את התעודות של ההורים. עכשיו תבינו, מדובר בזוג מוצלחים מהסוג הגרוע ביותר. הוא מהנדס בחברת הייטק, היא סמנכ"לית מוכשרת בסטארט־אפ, שעל הדרך מתאמנת שלוש פעמים בשבוע לטריאתלון ומעמידה סירים עם ארוחה חמה כל יום לחמישה ילדים. מה שהתגלה בצילום הזה הציב בעיית פוזה קשה ביותר מול המתבגרים.
צילום תעודת הבגרות שלו – בקושי מגרדת את ה־70 מלמטה, ושלה – ה' ישמור ויציל, 65 באנגלית, ובמתמטיקה לא הרבה יותר מזה. "הלך לי כל הפאסון מול הילדים", היא בכתה לנו, "איך ממשיכים מכאן, צדוק?"
בבת־אחת התנפצה להם בפנים אשליית המדד להצלחה. בלון גדול ונפוח שכל החינוך שלנו נשען עליו, שננעצה בו סיכה של מראה לפרצוף. בתום חצי שעה של צחוקים, ירידות הדדיות, העלאת זיכרונות על מי היה חרשן ומי היה נרדם בכל מקום ובעיקר הרבה נוסטלגיה, הווטסאפ נדם. זהו, נותרנו עם עולם משוגע ומתבגרים שבמקרה הטוב שכחו איך מחזיקים עט ביד, וברוב המקרים כבר לא זוכרים מה זה שיעור בלי פוך. ואנחנו, שכל כך חרדים מכך שהשגרה שלהם התהפכה, חרדים עוד יותר מהשאלה מה צופן להם העתיד. כל מוסף וכל מגזין וכל סטטוס של סטודנט לפסיכולוגיה גורמים לנו לפחד על נפשם הרכה של הילדים שלנו, על הפערים שיצטרכו להשלים, על עמדת הנחיתות שיהיו בה. נזקים־נזקים־נזקים שרק צועקים אלינו בכותרות אדומות מכל עבר.
אבל בעצם, התזכורת הזו מהעבר עשתה משהו. יכול להיות שהשכלה זה אוברייטד? יכול להיות שזה אולי באמת לא מנבא שום דבר על העתיד? יש מצב שהילדים שלנו יודעים את האמת, והסיבה לכך שאין להם כוח יותר לזומים ולמשימות מתוקשבות היא שהם הבינו את סוד החיים? שפתירת פונקציות לא באמת תקדם אותם לשום מקום בעולם החדש הזה? שהם לא צריכים ללמוד אנגלית מהמורה סוזן אלא פשוט ללמוד בעל־פה את אריאנה גרנדה?
מי שלא משתנה ומסתגל לא ישרוד בעולם החדש, כך זעקו הסיסמאות כשהתחיל הבלגן. יכול להיות שהן באמת הבינו את זה לפנינו? יכול להיות שהחינוך של פעם מת? מצד שני, אני לא יודעת לומר מה החינוך החדש, מי יצליח ואיך ימדדו הישגים. ב־2040, כשגילי יככב ברשימת המשפיעים של מוצש, אוכל לספר שתמיד ידעתי שיש לו את זה, עוד כשראיתי כמה הוא יצירתי בלקשקש על המסך שהמורה שיתפה בזום.
אני מתפללת ומאחלת עמוק בלב שהילדים יצליחו להתאים את עצמם לעולם החדש, שהם יהיו גמישים מחשבתית וסתגלנים, ומקווה שבעתיד הם רק יספרו כמה התקופה הזו לימדה אותם לחשוב מחוץ לקופסה ולהיות טובים יותר. אז שיביאו תעודה טובה, או שיביאו תעודה רעה, רק שיביאו. רק שיֵצאו מהבית וילכו לבית ספר כדי להביא אותה.
