לא חשבתי שאני מהטיפוסים האלה, אבל בזמן האחרון תקפו אותי מחשבות זרות על שיבה לספסלי האוניברסיטה. "בא לי תואר חסר משמעות", אמרתי לשיחיה. "בשביל מה את צריכה עכשיו תואר?" הוא שאל בתגובה, "אין אדם אחד בעולם התקשורת שאכפת לו עם איזו תעודה את משיגה את המרואיינים שלך".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– על רשתות חברתיות ומודעות עצמית
– מה ששלי שלי: לגובה באהבה
– קירוב חברתי: הצעירים שנאלצו לנהל דייטים תחת הגבלות הקורונה
"נקרא לזה תואר במדעי השורה בקורות חיים", הסברתי לו, "כזה שיאפשר לי להיכנס לכל מיני תוכניות עמיתים מפונפנות בלי הגבלה".
אבל השיבה לספסלי האוניברסיטה תיאלץ לחכות. גם כי אין ספסלים כאלה כרגע, וגם כי בשבוע האחרון הספקתי לעשות דוקטורט בנושא חשוב לא פחות. אז נעים להכיר: רמ"ב, מומחית להשגת עודפי חיסונים.
הכול התחיל מהרגע שבו הבנתי שתכף הסגר ייגמר ושלל בעלי דרכונים ירוקים יתחילו להעלות תמונות מעצבנות מיעדים זולים באירופה בזמן שאני אירקב פה עם סדרות איכות של כאן, עניין שגרם לי להבין שאם המשק עומד להיפתח, אני חייבת לפתוח פלקון ביחד איתו.
הכול טוב ויפה, למעט בעיה קטנה – נולדתי מאוחר מכדי שמישהו יהיה מוטרד מגורלי כרגע, ולא נותר לי אלא לחפש כביש עוקף. אז התחלתי להתעניין בתחום. שתלתי הודעות בכמה קבוצות, ודי מהר גיליתי שמתחת לדיווחי הרשת רוחש עולם תחתון של חיסונים, והוא שוקק אפילו יותר מהטלגראס.
תוך שעה מצאתי את עצמי חברה בחמש קבוצות במקביל. "חיסוני קורונה בין חברים", "שאריות של חיסונים" ועוד אלמנטים של קומבינה. האווירה בקבוצות הייתה כל כך סולידרית, שלרגע חשבתי להזמין את כולם למנגל אצלי כשהכול ייגמר. "בית הצנחן רמת־גן מחסנים ללא הגבלת גיל!" כתב אחד, "בערד יש מלא חיסונים שחייבים לגמור עד מחר בשעה ארבע!" דיווחה אחרת. אנשים אשכרה נסעו. לערד! השיא היה כשאחד המגיבים שאל בייאוש: "מישהו יודע על פג תוקף? אני מוכן הכול לקחת".
ככל שנקפו השעות התחלתי להתמכר לסצנה ולחשב חישובים. מה אם אסע לאשקלון להתחסן ובדיוק בתור שלי ייגמר המלאי? ואם העברתי היום שיעור לבן שלי על נשוא מורחב, זה אומר שאפשר להחשיב אותי כעובדת הוראה? שיחיה, שמשום מה מתעקש כל חייו להיות בקופת חולים אחרת ממני, כבר ניסה להתחסן ולא הצליח. שנים הוא טוען שהוא נשאר בקופה הזאת כי היא אליטיסטית, ועכשיו האליטיזם מתנקם בו. "אתה צריך קופה שכונה, לא אחת שהולכת לפי הכללים", אני אומרת לו בקול תחמני.
"איפה למדת להתקמבן ככה?" הוא שואל בתגובה.
המקום היחיד שעולה בזיכרוני הוא בני־ברק, עיר שבה מי שמחכה שיסדרו בשבילו את העניינים בדרך כלל נדפק. אני זוכרת שפעם ישבתי בתחנת האוטובוס בבית־שאן עם קבוצה די גדולה של חרדים. הגיע אוטובוס ריק. כל הנוסעים המתינו בסבלנות, ואילו הבחורים צבאו על הדלתות והתמקמו ראשונים בתור. אחרי שעלינו שאלה אחת הנוסעות את הבחורים למה הם תמיד נדחפים. "גברת", ענה לה אחד מהם בחיוך, "את גדלת במרחבים. אף פעם לא היית צריכה להילחם על המקום שלך. אני גדלתי בדירת שלושה חדרים עם עוד עשרה אחים. כשגדלים ככה יודעים שמי שלא נלחם על המקום שלו, לא יהיה לו".
אז יכול להיות שזו פוסט־טראומה בני־ברקית. יכול להיות שמתישהו תקף אותי פחד שהקשרים של ביבי יפסיקו לעבוד והמלאי פשוט ייגמר. גם שרשרת הבידודים שפשטה במשפחתנו לא הוסיפה למנגנון דחיית הסיפוקים. ועדיין הרגשתי קצת לא נעים כשנכנסתי למרפאת שייח' ג'ראח ועשיתי את צעדיי לכיוון מתחם החיסונים. רק לאחר שהוסבר לי שהמבוגרים כבר לא מגיעים בשעות האלה אלא רק צעירים רודפי חיסונים שכמותי, נרגעתי קצת. בחוץ הייתה סערה, וקור ירושלמי מקפיא חדר לתוך האיברים. "בדיוק הזמן להתחסן", חשבתי לעצמי, "בערב כזה אף אחד לא יצא מהבית".
בכלל, בזמן האחרון שייח' ג'ראח הפכה להיות הפתרון לכל בעיותיי. אין ביצים בתקופת הסגר? בטח יש אצל הערבים. צריך לתקן ריפוד שנקרע ולא בא לי לשלם מחיר מופקע? נלך לערבים. לא היה דבר שחיפשתי אצלם ולא מצאתי. יש מצב שאם אחפש שם ממש טוב אולי גם אמצא שלום.
"נשארו חיסונים?" שאלתי את הפקידה בכניסה. "תנסי לעמוד בתור", היא ענתה, "אולי נשארו כמה עודפים". הגעתי לחדר ההמתנה, חיכו שם עשרה אנשים, כולם יהודים דתיים. ערבי אחד לא נצפה שם. "מקומבני הקבוצות", אמרתי להם, וכולם צחקו. עוד אנחנו מחשבים בינינו מי הגיע קודם, יוצא האח ומכריז "חברים, זה לא לפי תור, זה לפי גיל. נשארו לי רק שתי מנות. מי הכי מבוגר פה?"
מה נורא היה לגלות שאני הכי זקנה בחבורה. "זה יום המזל שלך", הכריז האח בעודו מוביל אותי לכיוון העמדה, "לכי למלא לוטו". "אבל אני רק בת 37", סיננתי בתסכול בזמן שהפשיל את שרוולי. "נו מה, עוד לא למדת? בקורונה הזאת הכול הפוך. מי שצעיר – ילך לשוטט בעיר. מי שזקן – מתקמבן".
