אנעים זמירות ושירים אערוג, כי אליך נפשי תערוג, נפשי חמדה בצל ידך, לדעת כל רז סודך, מדי דברי בכבודך, הומה לבי אל דודיך, על כן אדבר בך נכבדות, ושמך אכבד בשירי ידידות, אחחחחחח תתארו לכם רגע, ירושלים, חורף, אלף תשע מאות תשעים ושמונה, אמא שלי ואני הולכים בשבת בבוקר לבית הכנסת, זה רק אני והיא, רק היא ואני, אבא שלי גר בנגב, במושב קטן ליד אופקים, עם המשפחה שלו, עם האישה שלו, והילדים שלו, תתארו לכם רגע, אמא ובן צועדים לבית הכנסת ברחובות הריקים של ירושלים, וכשהם נכנסים האמא עולה לעזרת הנשים, והבן צועד בבהלה לכיסא של יהושפט, חבר של אמא שלו מהעבודה, שפורשׂ עליו את חסותו. בשניות הראשונות הלחיים שלו אדומות, והלב שלו דופק בפראות, הוא מרגיש שכל בית הכנסת מסתכל עליו, על הילד הזה שאין לו אבא, על הילד הזה שנכנס לבית הכנסת לבד, אבל אחרי כמה שניות הילד נאנח, והכאב החד עובר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פתאום דפיקה בדלת: מעשה בקבצנית ובאיירובוט
– להרגיש שוב את החיים, ולו פעם אחת
– הורים שבורים ואהובים, הטור הזה מוקדש לכם
אוי אוי אוי תתארו לכם רגע את המתח הזה, שיש בשבת בבוקר, לקראת סוף התפילה, מי יהיה הנער שיעלה לבמה וישיר אנעים זמירות בקול דקיק ומדויק, מי זה יהיה, כל הילדים רוצים לשיר אנעים זמירות, וכל ההורים רוצים שהילדים שלהם ישירו, אז הם דואגים להם, הם שרים איתם בבית, ועוברים על המילים טוב טוב, שלא יהיו פאשלות, הם מבקשים מהגבאי שייתן לילד שלהם את ההזדמנות, ובאמת לפעמים זה קורה, לפעמים זה קורה! ואז הם עולים לדוכן, ובית הכנסת משתתק, והאבא שלהם עומד לידם ורומז להם, עכשיו זה בסדר, עכשיו זה בסדר, וכשהם מרגישים שהנה אפשר כבר לשיר, הם צווחים את המילים הטהורות הללו, הנקיות הללו, אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג, וכל הקהל עונה להם, נפשי חמדה בצל ידך, איי איי אייי.
תתארו לכם רגע את הילד הזה, הבודד הזה, עומד בצד, קרוב לבמה, ומסתכל על כל הילדים המזמרים, בעיניים כלות, תתארו לכם אותו מזמזם את השיר ביחד עם החזן, בשקט, בקול צרוד ומבוהל, אמא שלו מסתכלת עליו מעזרת הנשים, היא מחייכת אליו ומנופפת לו, והוא מתכווץ לתוך עצמו, הוא רוצה כל כך להיות שם על הבמה, הוא רוצה כל כך לעמוד על הדוכן, ליד אבא שלו, ולשיר הנך אחד בכל דמיונות בקול צלול, הוא כל כך רוצה, אבל הוא לבד, אבא שלו בנגב, וכשיהושפט שואל אותו אם הוא רוצה לשיר, הוא מתקפל כמו חילזון שפיזרו עליו מלח, לא לא, הוא אומר, מה פתאום, מה פתאום.
אייי החיים האלה, לפעמים הם מכאיבים בלי לשים לב, כמו מישהו שדורך על הרגל בקולנוע מבלי משים, וואי איך אני מתגעגע לקולנוע, לא משנה, לפעמים כשאני רוצה לבכות אני נזכר בילד הקטן שהייתי, בבית הכנסת אוהל נחמה בירושלים, לפעמים כשבא לי קצת להתרסק, אני נזכר בעצמי, מביט בילדים ששרים אנעים זמירות, שבוע אחרי שבוע, שבוע אחרי שבוע, כל החברים שלי שרים, כל הילדים בבית הכנסת שרים, כל מי שאני מכיר עולה לבמה ומזמר, אפילו הזייפנים שרים אנעים זמירות, כולם שרים, ורק אני לא, ורק אני לבד, ורק אני בשקט, ורק אני בצד.
תתארו לכם רגע ילד מקריח בן שלושים ושלוש, אבא לשני ילדים, דתלש מתגעגע, שגר בתל אביב. תתארו לכם את הילד הזה, יושב על הספה בשבת בבוקר ומזמזם לעצמו, אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג, השנים חלפו מהר, הקול שלו השתנה והתחספס, והלב שלו כבר מזמן נחלש ונסדק. תתארו לכם את הגבר הזה, השבור הזה, המרוט הזה, הוא יודע, יש צרות גדולות יותר בעולם, ובכל זאת, כאב ההחמצה הצורב מפורר לו את הלב. איייי תתארו לכם את האיש הזה, בתול זמירות בן שלושים ושלוש, הוא אף פעם לא זכה לעלות לבמה ולשיר את שיר הכבוד, זה אף פעם לא קרה לו, והוא כל כך רוצה, הוא כל כך רוצה.
* * *
יש לי חלום, יש לי חלום! ובחלומי הקורונה דועכת, ובתי הכנסת מתמלאים, ואני בירושלים, בחורף, בשבת בבוקר, ואני הולך עם הילדים שלי, חיה ונח, לבית הכנסת שבו התפללתי, ואני חוצה את הספסלים, ומגיע למושב של יהושפט, ויהושפט מחייך אליי, ואומר לי, בוא חביבי, בוא, שמרתי לך מקום, ואני והילדים שלי יושבים לידו, ומתרגשים, והקרחת שלי בוערת, כי אני מרגיש שכל בית הכנסת מסתכל עליי, כי באתי בלי אבא שלי, כי אבא שלי נפטר, אבל אחרי כמה שניות המועקה דועכת, והתפילה נמשכת, ובסוף התפילה הגבאי ניגש אליי ושואל אותי, מר אגמון, אתה רוצה לשיר לנו אנעים זמירות, ואני מחייך אליו, ובולע את הרוק, ולרגע מתלבט, אין לי אומץ, אין לי אומץ, אבל מהר מאוד אני מתאפס על עצמי, ואומר לו, כן, בטח, אני אשמח, והגבאי טופח לי על הטלית, ואומר לי, אחלה מעולה, ולקראת סוף התפילה, אחרי שכל היתומים אמרו קדיש, אני עולה לבמה, ובית הכנסת משתתק, וכולם מסתכלים עליי, וממתינים לי, ואני עוצם את העיניים שלי, ופותח את הפה שלי ושר בגרון ניחר, אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג, וכולם עונים לי נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך, ואני מעביר הילוך ושר, מדי דברי בכבודך הומה ליבי אל דודיך, וכולם עונים לי, כולם עונים לי! ואני בוכה, מרוב אושר, ומרוב עצב, ומרוב בושה, ומרוב געגועים, איי איי אייי מי ימלל גבורות ה', ישמיע כ־ל ת־ה־י־ל־ת־ו!
