כולנו זקוקים למסגרת. היא מחייבת ומניעה אותנו לעבוד או ללמוד למרות העולם המסקרן, הפיזי או הווירטואלי. המסגרת מקנה לנו תחושת ביטחון ויציבות שמאפשרת לנו להתקדם, להגדיר יעדים, לעיתים תוך כדי לקיחת סיכונים, ומאפשרת לנו לדעת שגם במקרה משבר וכשלון יש מאחורינו מישהו שידאג להרים אותנו. המצב הנפשי שבו אדם יודע שהוא לא לבד מעניקה לנו בטחון ואף מהווה תנאי דרמטי לתחושת המשמעות בחיים. אך לפני הכול המסגרת עונה על צורך הישרדותי ורגשי: היא מפוגגת את בדידותנו. יחד עם זאת, לצערנו כל מסגרת מובילה לכך שיהיו גם כאלה שנשארים מחוצה לה. מי שלא עומד בתנאי המסגרת וסולק ממנה, נאלץ להישאר בחוץ ולהתמודד עם תחושות קשות של בדידות, היעדר בטחון וערעור המשמעות שנוגעת למקומו בחיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אנה אפנה: "הילד צריך להיות קודם כל שמח"
– מפלה לבנט, הישג לנתניהו: השלכות ניצחון חגית משה
– סערה בסיר חמין: קטטת קידוש הסתיימה בבית משפט
בימי שגרה, בוודאי בבית הספר היסודי, גם אלה שנמצאים מחוץ למסגרת הכיתתית, נמצאים עדיין במרחב הבית-ספרי. המסדרון, חדר היועצת או אפילו המגרש – כל אלה מצויים אמנם מחוץ להתרחשות הכיתתית, אבל עדיין מהווים 'מרחבי ביניים' המזמנים אינטראקציות, ומאפשרים בכל זאת חוויית השתייכות למסגרת של קהילת בית הספר. מערכות החינוך שלנו מתפקדות בשנה האחרונה, או נכון יותר לומר מתפקדות בקושי, כמסגרות בשלט רחוק, שרויות בערפל ונפתחות ונסגרות שוב ושוב. עם התרחקותם של מרחבים ממשיים אלה, המסגרת והגבולות שהיא מסמנת, הופכים פתאום לחדים יותר, מאחר שאם אתה לא 'בעניינים', אתה בשוליים עם כל המשתמע מכך.
תופעת הילדים והנוער הנושרים הגיעה השנה להיקפים חסרי תקדים ומצביעה על הצורך הדחוף למצוא עבורם מענה שלא נשען רק על מערכות החינוך הרגילות. חלה עלינו האחריות החינוכית והמוסרית לעצב את האווירה הקהילתית ואת המרחב הציבורי, כך שהמסגרות הרחבות של חיי הנוער הנושר יתמכו בו והיחס אליהם ידרבן אותם להישאר בצד המשתייך של הגבול. כולנו משפיעים על תחושת ההשתייכות בדרך שבה אנחנו מדברים ומתייחסים אל אותם בני נוער, ודווקא הקהילה אף יותר מאשר המסגרות החינוכיות, יכולה לפתוח בפני אותם ילדים ונערים הזדמנויות מגוונות ותחושה של השתייכות וקבלה.
כמובן, שחלקה של המערכת החינוכית אינו נעדר. כאנשי חינוך עלינו להבין את חשיבות הסוגייה ולהכיר את הדרכים שיאפשרו לאותם שתילים רכים לצמוח בערוגות של השתייכות, משמעות ובריאות.
הכותב הוא ראש החוג לחינוך במכללה האקדמית חמדת הדרום וראש תוכנית הלימודים לעבודה עם ילדים ונוער בסיכון במסגרת המרכז לפדגוגיה של חוסן בחמדת הדרום, לצד ד"ר שי מאמו
