שוחחתי פעם עם פוליטיקאי ידוע וכשניסיתי לברר איתו מדוע נדרשת "מפלגה דתית לאומית" קיבלתי את התשובה הידועה, "אנחנו היחידים שמחברים בין תורה, עם וארץ". אולם כששאלתי מה הביטוי הממשי והייחודי לתפיסת העולם הזו, לא זכיתי לתשובה. ובאמת, מדוע שלא נסתפק בייצוגם של חובשי כיפות סרוגות במפלגות אחרות כמו אלעזר שטרן ב"יש עתיד" או זאב אלקין ב"תקווה חדשה"?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סערה בסיר חמין: קטטת קידוש הסתיימה בבית משפט
– מפלה לבנט, הישג לנתניהו: השלכות ניצחון חגית משה
– פירות השלום: שיתוף פעולה בנקאי ישראלים-בחרייני
נשאלת השאלה, האם עשייה פרלמנטרית או מיניסטריאלית הינה שונה מהותית אם היא נעשית באמצעות חובשי כיפה שחורה או כיפת שמים? הרי בסופו של דבר אין הבדל אם שר המדע חובש כיפה או לא.
הרב קוק כתב בפנקסי הראי"ה משפט נוקב: "הכל נהרס אצל האדם בזמן שהתשוקה הטבעית שלו לרוממות ולקדושה היא מתדלדלת בקרבו". התשוקה היא החיבור בין חווית החיים הפשוטה אל מה שגדול מהם והיא מתחילה בתחושת רוממות עד לדבקות של קדושה. זו בוודאי מעלה רוחנית, אבל איך יכול הרב קוק לומר בנחרצות כזו שהכול נהרס כשהיא נעדרת? אין עולם שלם שחי בלי זה?
ישנן מספר תפיסות עולם מרכזיות המתמודדות עם ניהול החיים הציבוריים שלנו: הראשונה רואה במדינה כלי ניהולי, ממש כמו בכל מקום נורמלי אחר בעולם. השנייה המכירה בכורח שנכפה עלינו לחיות תחת משטר כפרני והיא מנסה להפיק את המיטב, כדי לשמור על מה שקדוש באמת.
שתי הגישות הראשונות חסרות כמובן את הרוממות וקדושה, ביחס למעשה הפוליטי, כל אחת מסיבותיה. שתיהן לא מוצאות במדינה ערך שגבוהה מהקיום ולכן הן מכילות בקלות ירידה מן הארץ, או ויתור על חלקים ממנה, כדי לשמר את מה שחיוני.
כאשר לא נעים מכוח של חזון גדול, הלהט מתגלה בהתלהבות מהמעמד והכוח ומההערצה שאנשים רוחשים למנהיג. או באופן נעלה יותר – בזכות לעשות חסד עם המוני אנשים ולסייע לעולם התורה. כך פוליטיקאי מתנהג כמי ש"מציל מדליקה", אבל מנותק מן הסיפור הגדול שנכתב כאן.
הסדקים שנפערו בחברה הישראלית מפחידים, כי כמו בכל העולם, המבנים החברתיים העוצמתיים ביותר מתנודדים ואנחנו לא יכולים להיות שאננים. זו האזהרה של הרב קוק על כך שהאנושות חייבת יסודות עוצמתיים של זהות, שנותנת טעם לקיום. זה נכון לכל אדם פרטי ובוודאי למצב הרוח של האומה.
ישנה גישה שלישית, יש לה בתי מדרש מצוינים, אבל עד היום לא הצליחה לתרגם את עצמה לכוח השפעה פוליטי. המחזיקים בתפיסה זו חולקים את תחושת הרוממות ושמחת החיים על הזכות לחיות כאן בארץ הקודש, לכן הם שמחים על כל התפתחות והתחדשות ולמרות החסרונות הרבים שהם מוצאים הם ממשיכה לשאת בנטל, מקבלים על עצמם די בתשוקה את תפקיד הפראייר הלאומי. אם יש סיבה למפלגה דתית לאומית, היא בהנחלת גישה זו בלב העשייה הפוליטית. לא רבים יכולים לייצג אותה והיא עלולה להיות מכונה לייצור קלישאות, אבל אולי אחרי הסבבים הפוליטיים המתישים חסרי התוכן, נצליח סוף סוף להדליק את הפנס שלנו.
זו יכולה להיות שעתם היפה של הדתיים הלאומיים, שגם אם יהיו בעלי כיפות צבעוניות, שקופות ואפילו שחורות – יתנו באמת את הנשמה למדינה.
הכותב הוא מחבר הספר "להגיד לאדם ישרו – אנושיות כמבוא לתורה", המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית.
