כמו בטנגו שאת פסיעותיו המדויקות רק כוח עליון יכול להנדס, כך התעמתו להם השבוע בבלי דעת שני סרטוני רשת זה לצד זה. באחד, עימות בין חרדיות סרבניות־מסכה לבין שוטרים, שסופגים מהן קריאות נאצה וצעקות: "כל מה שאתם רוצים זה לעצור את עולם התורה! התורה היא מה שמקיים אותנו!"; בסרטון האחר – עשרות תלמידים בישיבת מצפה־רמון יוצאים בריקודים של דבקות ושמחה, מיד כשראש הישיבה הודיע להם שייאלצו לסגור שבוע נוסף לפחות בישיבה, וזאת לאחר שבמשך שבועות רבים לא יצאו משם כדי לא להסתכן ולסכן בהדבקה בקורונה. "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", שאגו הבחורים, כשמתוך הצילומים ניכר כי למרות הניתוק מהעולם החיצוני, גם בתוך הישיבה נשמרת הפרדה בין קפסולות מגודרות היטב ביריעות ניילון שקופות. אהבת התורה והלימוד, גם במחיר ניתוק משפחתי ממושך, עלתה מבית המדרש בשירה אדירה ומרגשת. שבתי בבית השם, גרסת הסרוגים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מורשת טראמפ: לברך על הטובה כשם שמגנים את הרעה
– פרשת אהוביה סנדק: העיניים שלנו חייבות להיפקח
– אחריות תקשורתית? לא בבית ספרנו
למען האמת, אין צורך בתמונות של בחורי ישיבת מצפה־רמון המסוגרים כדי לדעת שקיום התורה יכול להימשך גם תחת מגבלות הקורונה. כשם שהתפילה בציבור המציאה את עצמה מחדש במנייני חצרות כבר בימים הראשונים של סגר א', כך גם לימוד התורה תרגם עצמו ביעילות לשפה טכנולוגית ולפרקטיקות נוספות, למי שרצה. ביטול תורה איננו הסיבה לכך שחלק מהמגזר החרדי מתעקש להפר הנחיות ברורות ולסכן חיים; יעידו התמונות מתוך חתונות המוניות להחריד, שאין בינן לבין לימוד תורה דבר, או תמונת האישה העיקשת שיורקת מילים חריפות על כוחות השיטור ללא מסכה.
צילום: יונתן זינדל – פלאש 90
אחוזי התחלואה בחברה החרדית, הגבוהים לאין שיעור לעומת אלה שבאוכלוסייה הכללית, כבר דוברו ונותחו עד דק. בצד הביקורת החריפה שספג המגזר על הפרת הנחיות, היו גם לא מעט ניסיונות להבין. לתרץ. להסביר. על דוכן העדים של הסנגוריה הציבורית עלו בזה אחר זה המנטליות של חברה שחרדה מחיבור לעולם בכלל ולזה הטכנולוגי בפרט; המידע החלקי, שמפחית את המודעות לגודל הסיכון; ותנאי המגורים של משפחות מרובות ילדים, בדירות שמחניקות נפשית ומדביקות פיזית. אז ניסינו להבין ולתרץ ולהסביר, אבל כשהביקורת נשמעת מתוך המחנה עצמו, נראה שכולם הגיעו לקצה גבול היכולת.
ההאשמה הגורפת, שלפיה מדינה שלמה משותקת נוכח מחדלי המגזר בשמירה על כללי המאבק בנגיף, איננה ביקורת חיצונית עוד. גם לא האישום החמור בסיכון חיי אדם. שדר "קול ברמה" יצא השבוע בזעקה גדולה ומרה, כשהוא מכנה את מפרי ההנחיות במגזר "רוצחים" ומאשים אותם במות אביו. דברים דומים נשמעו מפיו של יו"ר זק"א בעקבות מות אמו. כשעוד ועוד קולות כותבים ומצייצים בבושה נוכח חגיגות חתונת ילדי האדמו"רים, זו כבר לא האשמת שווא, זו אזעקת אמת.
ברק וחלודה
הביקורת הפנימית הזו – נגד מי שמצפצף על חוקי המדינה, ומתעקש להיפרד ממנה במחיר חייו שלו – לוותה בביקורת נוספת, כזו שהופכת פחות ופחות מרומזת, ויותר ויותר בוטה. הביטוי "זה משבר ההתנתקות שלנו" חוזר ועולה. תקשיבו טוב. אפילו באזהרה שבתוך האזהרה, בוודאי גם שם נמצאת אמת קשה. האצבע המאשימה עדיין רועדת, מעט מהססת, אבל היא כבר בהחלט מופנית אל רבני המגזר. עם כל הכבוד לממשלת ישראל ולכוחות האכיפה שלה, גם הציבור החרדי יודע אצל מי מצויה ההכרעה. אף חרדית לא הייתה צועקת על שוטר שמבקש ממנה לעטות מסכה, אילו הרב שלה היה מגבה את הדרישה. אף משפחה לא הייתה מקיימת חתונה למאות אנשים צפופים, לו האדמו"ר המקומי היה אוסר את החגיגה. כשציבור ענק כזה מתעדף דעת תורה על פני חוקי המדינה, האחריות ממילא נופלת על כתפיה של זו הראשונה. וכאשר מייצגיה מתרשלים בהבנת העובדות, ודבקים בסיסמאות תורניות מנותקות מהמציאות, הדור המחובר יותר מתקשה לשמר את רמת האמון דאשתקד. השיח המגזרי זועק לא רק מתוך חשש קורונה, אלא מתוך חשש ממשבר אמוני עמוק וחסר תקנה. אל תפטרו את הביקורת בלא כלום. זו לא שבבניקיוּת ולא חוקות הגויים. זה שבר אמיתי שאי אפשר עוד להסתתר ממנו מאחורי דפוס וילנא. הוא שם, נשען יחד איתך על אותו סטנדר. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, עומד איש חרד.
חשוב להבין: מי שמעלה בדעתו שביזוי תלמידי חכמים הוא הדרך לשינוי ההתנהלות במגזר החרדי, לא רק טועה אלא גם מרחיק את הקץ. הזלזול במי שעיניו רואות את מוריו, מנותק גם הוא מהוויית העולם של כולנו. הליכה נגד פסיקתו של גדול הדור שלך היא לא מסע דילוגים קליל, בין אם הרעבע שלך הוא מרן הרב עובדיה, הרב שך או פרופ' ישעיהו ליבוביץ. כשהסמכות הרוחנית שלך עודנה בחיים, זה קשה שבעתיים. אי אפשר ואין סיבה להתייחס לסמכות רבנית בימי קורונה כמשחק סכום אפס. הרבנים החרדים, ממש כמו הדמויות הרוחניות בשלל המגזרים האחרים, הם בעלי זכויות עצומות וידע רב. ועם זאת, הדרך לפתרון מצוקת הקורונה עברה כבר מדורי גיהנום רבים מכדי שנתעלם ממוגבלות כוחם וידיעתם. הם שליחי ציבור, אבל לא דוברי הא־ל. הם אולי צינורות נקיים של התורה שבעל פה שזורמת ממעיינות הר סיני, אבל הם חלודים לגמרי בכל הקשור לחלקים רבים וקריטיים של העולם החדש. כוחם דווקא בהכרה במוגבלותם. רק הכרה פומבית כזו תשמר את המגזר מריחוק יתר של צעיריו.
אם זה לא בא מצד הרבנים, זה יבוא מצד מובילי דעת קהל אחרים שם. הציבור החרדי מוכרח למצוא את הדרך שמגזרים אחרים הלכו בה לפניו, כשהתמחו בברירת המוץ מן הבר, והרכיבו עיסה מדויקת ממקורות מגוונים ושונים. המחלוקת הפנימית הזו לא צריכה לעבור דרך שורות ההתפקרות. די לה שתתרכז בחיבור למומחים לתחומיהם, בטח כאלה הנוגעים לפיקוח נפש. רק כך תוכל להישמר דעת תורה ולהתחבר לדעת המקום ברוך הוא.
