שביתת רעב, יום ראשון.
בוקר: מכינה לעצמי פיתה עם חביתה, גבינה וירקות בצד. פרידה מהאוכל. חושבת על תהילת העולם שנמצאת בדרך אליי בעקבות מעשה הגבורה שאני עומדת לעשות. להצטרף לשובתי הרעב הגיבורים במאהל המחאה למען ההתיישבות הצעירה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לצאת מגבולות הגזרה שלנו
– סיכום אלטרנטיבי: השנה שעברה עליי, לטובה
– ברוכים הבאים לבית של יעל
גם עד אז הייתי (ועודני) שותפה פעילה במאבק הזה שדרישתו לאפשר לנו חיים נורמליים כמו לכל אזרח במדינת ישראל, ולהפסיק להתייחס אלינו כאל פורעי חוק.
ההחלטה להצטרף לשביתת הרעב נבעה מההבנה שהגיעו מים עד נפש ושהגיע הזמן להחריף צעדים ולעבור למחאה פעילה יותר כדי לעורר את הממשלה בצעדים קיצוניים. וגם… בשביל האגו. לא ארחיב על כך, אבל בשורה התחתונה אני רוצה לומר שאני ממש מעריכה כל מי ששבת רעב אי פעם בחייו ממסירות נטו, לשמה בלבד. במקרה שלי יש כמה "לא לשמה" שעזרו לי להחליט על שביתה, ובואו לא נעשה מזה סצנה. העיקר שהצטרפתי.
מסיימת את הארוחה ומתבוננת במשקל המונח בפינת החדר. מצרפת אותו למאמצי השביתה. "עוד נתראה", אני מסננת לעברו בחיוך זדוני, "אני עוד אפתיע אותך".
הילדים בעיסוקיהם בימי הסגר, ואני מחליטה לנסוע לכמה שעות למאהל המחאה למענו אני שובתת. בדרך מתקשרת לספר לאמא, שתתגאה בבתה הלוחמת שמוכנה לשבות רעב. "וואו, בהצלחה!" היא אומרת בהתלהבות. "לקחת איתך משהו לאכול?". תודה על האמון, אמא. אין כמוך.
צהריים, חוזרת הביתה: אפשר לחשוב, כמה שעות בלי אוכל, כאילו שזה לא קרה לי עד עכשיו. וחוץ מזה מותר לשתות הכול, אז אמזוג לי עוד כוס מיץ ענבים. מיץ ענבים זה דבר גאוני, גם משביע, גם מתוק, גם מעורר. החיסרון היחיד הוא שכל הילדים אוהבים אותו בדיוק כמוני.
איזה מזל שהיום יום ראשון ונשארו שאריות משבת, ואני לא צריכה לבשל. שעה עברה וסיימתי ליטר וחצי מיץ. בסדר, אצטרך להיערך עם עוד כמה משקאות לגיוון.
ערב: טוב מה יהיה, אני רעבה. הנוזל היחיד שנשאר בבית הוא מים של מרק מהצהריים. מוזגת לי צלחת של מרק בלי מרק. דווקא משביע. הולכת לישון אחרי שעה. רעבה.
שביתת רעב, יום שני.
בוקר טוב, אני רעבה. מספרת לילדים בבית על שביתת הרעב, רננה, מתבגרת שכמותה, מחליטה כמובן שהיא חייבת להשתתף גם, למרות סירובי התקיף. אושי, שמסייעת לי בבית, מחליטה להפעיל אמצעים כבדים לפיזור הפגנות ומכריזה שהערב אוכלים סושי ופיצה. זה עובד, רננה נשברת.
אני מחליטה להתעלם ולחפש פרגון אצל השובתים האחרים. מזל שיש עוד שובתים. לבד לא הייתי מצליחה. מחכה שירימו לי, בכל זאת, האישה היחידה השובתת, אלמנה. זה לא קורה. זה לא מעניין אף אחד. הולכת לשתות יוגורט עיזים.
צהריים: אוי לא, נגמרו השאריות משבת. אני צריכה לבשל לילדים אוכל אמיתי. מסיימת לבשל עוד יותר רעבה, מחליטה ללקק כמה בטטות מהעוף כדי להשביע את רעבוני בלי ליפול באכילה. איזו השפלה.
ערב: נזכרת שפעם רזיאל לא אכל שלושה ימים, בצום שקבעו מקובלים לפני פורים, כדי להעביר גזרות מעם ישראל. איזו הקרבה ומסירות, לא לאכול ולא לשתות שלושה ימים, והכול בשביל עם ישראל. מתחילה להעריך את בעלי קצת יותר. מחליטה לנסות לכוון את שביתת הרעב גם על צרות אחרות של העם. אם כבר להיות קדושה, לפחות שייצא לנו מזה משהו.
שותה עוד קצת מרק צח, הולכת לישון.
שביתת רעב, יום שלישי.
בוקר: מצחצחת שיניים ושומעת אותן לועגות לי בבוז, "יאללה יאללה, מה את משקיעה בנו, אפשר לחשוב שתשתמשי בנו היום, מה את מתחנפת". אני מחליטה להתעלם מהן, שותה שתי כוסות מים.
מחליטה לעלות על המשקל. רק קילו? יומיים שאני על יוגורט ומרק צח וירדתי רק קילו?
נזכרת שעדיין קורונה ועדיין סגר, החג הזה שלא מפסיקים לפתוח בו את המקרר ולא מפסיקים לאכול. באוויר ריח פנקייקים שנעמי החליטה להכין. בורחת מהמטבח. פותחת טוויטר ומגלה שבני גנץ החליט להתעלם מהמחאה שלנו. אבל הלו, אני שובתת! ויש אוהל מול משרד ראש הממשלה!
מרגישה שהאכזבה מתחילה לסגור עליי. יוצאת לסידורים. עוצרת בחנות מוצרי טבע ומרוקנת את מדפי המיצים הטבעיים והיוגורטים. מתחילה להתמרמר על מר גורלי. ואם אמות מרעב, מה יכתבו על הקבר? נפטרה בעודה רעבה?
צהריים: מתארגנת להפגנה, מאבזרת את כולם בחטיפים וממתקים לנסיעה. (כשאת רעבה, את הופכת למאכילה אגרסיבית). אבא מתקשר, מתחנן שאפסיק את שביתת הרעב. מחליטה להפסיק ביום חמישי. בכל זאת, קצת כיבוד הורים לא יזיק.
בסוף ההפגנה הזמנתי לכל הילדים שווארמה. הסתכלתי בשקית המיצים שלי וגיליתי שיוגורט האפרסק המפתה שלי נגמר. בדרך הביתה החלטתי שמותר לי לשתות מהטחינה של השווארמות.
שביתת רעב, יום רביעי.
בוקר טוב, אני רעבה. נוטלת ידיים ועולה על המשקל, שלושה קילו פחות. יופי זה עובד! דברים מתחילים סוף־סוף להסתדר! קמה לארגן את הילדים, שוכחת שהיום ראש חודש. לובשת בגד מחמיא ונוסעת להתחסן.
בדרך חושבת על כמה מזל שלפחות אני לא בבידוד, ואין אף אחד חולה באזור. מקבלת הודעה שאיתי זר התעלף במאהל המחאה.
צהריים: מכינה לי דייסת קוואקר בלי קוואקר, ניצני השבירה שולחים שורשים לכל עבר.
מנסה לשכנע את איתי לשבור את השביתה (למה מה קרה שאשבור לבד). איתי מתגלה כחיובי לקורונה. נכנסת לבידוד.
שוברת שביתת רעב. כי יש צחוקים – ויש חלאס.
בנימה רצינית
המסקנה שלי מהשבוע האחרון היא שאדם צריך לבחור את מלחמותיו ואת התותחים שהוא משקיע בהן. המלחמה על הבית היא המוצדקת ביותר מבחינתי ואעשה הכול בשבילה. אולי לא הצלחתי להעביר מסר בשביתת הרעב, אבל אין זה מוריד כהוא זה מחשיבות המאבק. להסדיר עכשיו.
