בתחילת הגל הראשון של הקורונה, השתתפתי במספר פגישות עם גורמים במשרד הבריאות ופיקוד העורף. הנושא המרכזי היה כיצד להעביר את המידע על המגפה החדשה לחברה החרדית. איך לגרום לאנשים להבין שמדובר במגפה עולמית שמאיימת על בריאות האוכלוסייה, ומהן ההנחיות לשמירה על הבריאות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מבחן הנורמטיביות: חיסון האסירים הוא הכרח מוסרי
האנדרדוס ששבר את השיא הישראלי בטוויטר
בצלם: אפרטהייד בישראל כולה, גם בתל אביב
המחשבה מאחורי הפגישות האלו הייתה ההבנה שמדובר באוכלוסייה שנחשפת פחות למדיה, בוודאי למדיה הדיגיטלית ולערוצי התקשורת הגדולים, וכדי שאנשים יבינו את הסיטואציה יש צורך בהסברה מיוחדת.
כבר אז היה נראה שהחברה החרדית לא מקבלת את ההנחיות כמו שאר האוכלוסייה ואינה מקפידה לשמור עליהן בצורה מלאה. משרד הבריאות הקצה מיליוני שקלים לפרסום ושיווק ממוקד לאוכלוסייה החרדית. משלחות של רופאים נשלחו לבתי הרבנים והאדמו"רים, נתלו פאשקווילים ברחובות והופקו תשדירים מותאמים לציבור החרדי
בגל השני כבר היה ברור שגם אם לקח למידע יותר זמן להגיע, בסופו של דבר לא היה ילד חרדי אחד שלא ידע מה זה קורונה ומה הן ההנחיות של משרד הבריאות. ועדיין, למרות שהפרות נראו בכל חלקי האוכלוסייה, משהו בחברה החרדית היה חזק יותר, עוצמתי יותר. חוסר השמירה על ההנחיות היה רוחבי וממוסד. קהילות שלמות החליטו להתעלם מההנחיות ולהמשיך בשגרת החיים כאילו אין קורונה.
גם אז התקיימו פגישות ודיונים על הדרכים לגרום לאנשים לשמור על ההנחיות. טענות על חוסר אמון של הקהילה מול הממסד עלו באופן קבוע, וגם אני כתבתי על זה. מהצד השני עלו הסברים על אוטונומיה חרדית שמתנהלת באופן עצמאי, שההנחיות של חלק מגדולי הרבנים לפתוח את תלמודי התורה למרות הנחיות הממשלה, הן ביטוי לערכים שונים שקיימים בחברה החרדית. על כך שהחברה החרדית לא מכירה בסמכות של הממשלה והסמכות היא אך ורק בידי הרבנים, ושאחוז ההדבקה הגבוה אצל החרדים נובע ממבנה החיים הקהילתיים, ממספר הילדים הגדול במשפחות החרדיות ומצפיפות במגורים בערים החרדיות.
עברה כמעט שנה מאז פרצה המגפה לחיינו. החברה החרדית ספרה כבר מאות מתים, אלפי יתומים, ילדים שלא יזכו עוד להגיד "אמא", נשים שהתאלמנו, אין ספור משפחות שכבר לא יזכו לשבת לסעודת שבת עם סבא וסבתא, עסקים שקרסו, מוסדות שנסגרו, נערים ונערות שספק אם יצליחו לחזור לישיבות ולסמינרים אחרי חודשים ארוכים ללא מסגרת. כאב. עצב. מוות.
"שונאים אותנו" צועקים הפרשנים החרדים, "משמיצים אותנו" כותבים צייצני הטוויטר, "מפלים אותנו" צורחים חברי הכנסת החרדים. אבל מה איתנו?! איך נסביר לעצמנו את ההתנהלות של חלקים גדולים בחברה החרדית?! מה הסיבה שיכולה להסביר את האירועים ההמוניים שעדיין מתקיימים בחלק מהקהילות החרדיות? את הזלזול בשמירה על ההנחיות, את ההתעלמות מההנחיות על שמירת מרחק, את הזלזול במסכות, את החתונות הגדולות שבהן משתתפים לא אחת בכירי הרבנים והמנהיגים החרדיים?!
מחקרים עוד ייכתבו על הסיבות האפשריות שהשפיעו על התנהגות החברה החרדית בתקופה זו, אבל עוד קודם לכן, החברה החרדית בישראל חייבת לעשות חשבון נפש ולקחת אחריות על המצב. לא רק בגלל הצורך לשמור על הבריאות של החרדים ולמנוע פגיעה בציבור הישראלי כולו, אלא קודם כול ודבר ראשון כדי לשמור על החברה החרדית עצמה.
