מערכת הבחירות הנוכחית יצאה לדרך גם בגלל מי שעד לא מזמן היה יו"ר ההסתדרות, שר המשפטים היוצא אבי ניסנקורן. תוצאותיה עשויות להיקבע על ידי מחליפו בבניין ההסתדרות, ארנון בר־דוד. נתניהו, שאין מנדט פוטנציאלי שהוא רואה ולא מנסה לקטוף, פועל כעת במרץ כדי לקושש שני מנדטים מהמגזר הערבי, לא פחות. אבל מסתמן שמכרה קולות נוסף של עצמאים ובעלי עסקים קטנים, שיש המעריכים אותו בכארבעה עד שישה מנדטים, דווקא מר כלכלה ואביר הסרת החסמים על השוק עומד להפסיד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מפלה לבנט, הישג לנתניהו: השלכות ניצחון חגית משה
– תרגיל של הליכוד או סכנה לציבור: האם הבחירות יידחו?
– התרגיל הגדול: בצה"ל נערכים ל"חודש מלחמה"
לפני כשבוע השקיע ראש הממשלה שלוש שעות וחצי מסדר יומו העמוס כדי לשכנע את "השולמנים", קבוצת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים המונה קרוב ל־210 אלף חברים, לחבור לליכוד. אך בימים האחרונים הם בחרו להצטרף דווקא לימינה בראשות נפתלי בנט. אחת הסוגיות המטרידות ביותר את השולמנים היא כוחם המופרז של ארגוני העובדים בישראל. בפגישה עימם, שהקלטה ממנה שידרה דפנה ליאל בחדשות 12, הצהיר נתניהו כי הוא רואה איתם את הדברים עין בעין, ואמר שאם יהיה לו הכוח הפוליטי המתאים – יפעל לפרק את ההסתדרות מכוחה. אולי היה מצליח לשכנע אותם בדבריו, אלמלא נסוג מהם מיד כשדלפו לתקשורת והטלפונים התחילו לצלצל.
יאיר כץ, יו"ר ועד עובדי התעשייה האווירית (ובנו של ח"כ חיים כץ), גוף שהוא גם אחת מקבוצות המתפקדים הגדולות בליכוד, אמר שהדברים "לא מקובלים על ארגון העובדים של התע"א", והזהיר כי "ועדים ועובדים רבים הם חברי ליכוד". ברוח זו התבטא גם פנחס עידן, יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה, קבוצה חזקה נוספת של מתפקדי ליכוד.
בפליק־פלאק מפואר טען נתניהו שדבריו הוצאו מהקשרם, והבטיח לראשי הוועדים הגדולים כי "לא הייתה כוונה לפגוע בוועדי העובדים ולא בהסתדרות". זאת אף שבהקלטה הוא נשמע אומר כי "המונופול הגדול ביותר במדינה זה ההסתדרות", ושכבר שנים רבות הוא מבקש לבצע רפורמות "המעקרות את הכוח העודף של ועדי העובדים", אלא שלאורך כל ממשלותיו לא הייתה לו קואליציה שאפשרה אותן. המסר היה: תנו לי עוד מנדטים, ואזיז את ההסתדרות בשבילכם.
אבל ההכחשות והתמרונים לא שכנעו את ההסתדרות מכאן ולא את השולמנים מכאן. באיגרת לעובדי ההסתדרות שנשלחה כמה ימים לאחר האירוע כתב ארנון בר־דוד כי הוא "לא מציע לאף אחד, כולל ראש הממשלה, לבחון את רף הסבלנות שלי ואת העוצמה והלכידות של העובדים בישראל. נהיה ערוכים לכל תרחיש ולכל מאבק ככל שנידרש אליו". השולמנים מצידם סירבו להצעות הליכוד, ובחרו לחבור אל המתחרה מהאופוזיציה נפתלי בנט. אביר קארה, מנהיג קבוצת "אני שולמן" ומייסדה, טען בקבוצת הפייסבוק שלהם כי "מפלגת השלטון לא נוטלת אחריות. מצד אחד שמענו מראש הממשלה מיסטר ג'קיל שצריך רפורמה בהסתדרות, ומהצד השני ראש הממשלה מיסטר הייד צלצל מיד באותו השבוע לאותה הסתדרות לחבק אותה ולהבטיח לה שהעובש ימשיך לשגשג בין קירות השירות הציבורי".
מערכת בחירות אחרת
נתניהו מתואר כמי שפירק את כחול לבן וחיסל את מפלגת העבודה, אבל יו"ר ההסתדרות מהלך עליו אימים. ב־12 שנותיו כראש ממשלה, נתניהו התעמת כשהיה צריך גם עם איראן וגם עם נשיא ארה"ב, אבל עם ההסתדרות הוא אפילו לא מנסה. אלא שבמיוחד במציאות הכלכלית הנוכחית, עימות חזיתי עם ההסתדרות הוא עניין בלתי נמנע. נתניהו יכול אולי להחליק אותו לצורכי הקמפיין, אבל השולמנים מיטיבים להצביע על כך שמשהו בגזרה הזאת חייב להשתנות. אולי הציבור הרחב אינו מפנים כיצד הוא פוגש את ההסתדרות בכל פינה בכלכלה הישראלית ובכל ממשק מול הממשלה, אבל בעלי העסקים בהחלט מרגישים זאת.
הצלחת מבצע החיסונים מעניקה אשליה שבקרוב נחזור לשגרה, אבל כאשר אולמות התרבות ייפתחו מחדש ואנשים יחזרו לפקוד את בתי הקפה – נגלה שזו לא השגרה שהכרנו
כשההסתדרות ועימה ח"כים בעלי כוונות טובות נאבקים להגדיל את מספר ימי החופשה, ימי המחלה, שכר המינימום ושאר ההטבות לעובדים – מי שנדרשים לשלם את ההטבות הללו מכיסם הם בעלי העסקים. כשיבואן קטן מבקש להביא ארצה צעצועי ילדים או מוצרי אלקטרוניקה, הוא נדרש להתמודד עם מכון התקנים הישראלי ולעבור תהליך יקר וממושך שמוריד מרווחיו ומגדיל את המחיר הסופי לצרכן. וכאשר מדינת ישראל ביקשה לערוך רפורמה במכון התקנים ולהכניס תחרות שתייעל את השירות לעסקים, הרפורמה נתקלה בהתנגדות של ועד העובדים של המכון.
עסקים ועצמאים שומרי חוק נדרשים להתמודד עם מספר עצום של גורמים ממשלתיים: מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, משרד הבריאות, כיבוי אש, משרד הפנים, רישוי עסקים – ואיש מהם לא מרגיש שהוא עובד בעבורם. כשבעל עסק זקוק לשירות עליו לרדוף אחרי פקידים שבדיוק יצאו להפסקת צהריים, או שהם מעבירים אותו מיחידה ליחידה ומבקשים ממנו לשלוח אינסוף טפסים, בפקס כמובן. בכל מקום שבו נעשה ניסיון לייצר רפורמה שתקל על ההתנהלות של עסקים מול משרדי הממשלה, ניצב מנגד ועד עובדים שלא הסכים לשום שינוי. גם השינויים הקלים ביותר, כמו הכנסת מערכת מחשוב או העברת שירותים לממשק דיגיטלי, נתקלים בהתנגדות אוטומטית ובהכרזת סכסוך עבודה.
רק לפני כמה שבועות הושבתה יחידת המחשוב של רשות המיסים, יום לפני סגירת שנת המס 2020. הצעד הזה הקשה על רואי חשבון ויועצי מס לבצע פעולות הנדרשות לסגירת שנת הפעילות של לקוחותיהם – רבים מהם עצמאים ועסקים קטנים. השביתה הוכרזה על רקע כוונת משרד האוצר לחולל רפורמה מבנית שתייעל ותשדרג את פעילותו. זהו צעד שבמאה ה־21 ובלב משבר הקורונה נראה מובן מאליו, אך ועד העובדים של היחידה סיכל אותו. אם הכנסת מערכת מחשוב נתקלת בהתנגדות כה גורפת ואף בשביתה, דמיינו מה יקרה אם מישהו יעלה על דעתו למזג יחידות ממשלתיות כך שעסקים לא יצטרכו להתמודד עם שישה גורמים ממשלתיים, אלא רק עם גוף אחד. פלא שבעלי עסקים קטנים זועמים על ההסתדרות?
ועוד לא דיברנו על עסקים קטנים או בינוניים במגזר הפרטי שההסתדרות החליטה לאגד. בעל עסק קטן עם מאה־מאתיים עובדים ומחזור שנתי המגלגל כמה מיליוני שקלים, צריך להתמודד עם גוף עצום כמו ההסתדרות, על המחלקה המשפטית המנוסה שלה ותקציב שנתי של כ־700 מיליון שקלים. בהצלחה עם זה.
העצמאים והעסקים הקטנים חשים בצדק שהם נושאים בנטל מס כבד מאוד, ושהמגזר הציבורי מתקיים על כתפיהם. בלי עסקים המשלמים מיסים ומעסיקים עובדים, למדינה לא היה מהיכן לשלם משכורות לעובדיה. ככל שהממשלה גדלה – עם יותר עובדים, בשכר גבוה יותר והטבות נדיבות יותר – כך הנטל על המגזר הפרטי, בחלקו הגדול עסקים קטנים ובינוניים, גדל אף הוא. אבל כשהעצמאי צריך את המדינה, אין לו עם מי לדבר. בזמן משבר הקורונה הם נדרשו לסגור בן־לילה ולתקופה לא ידועה את עסקיהם ולאבד את פרנסתם. המדינה הבטיחה מענקים אבל אלה התעכבו, ולא היה מי שיענה לטלפון. עובדי מע"מ עבדו בקפסולות, ושעות קבלת הקהל בוטלו. אותה יחידת מחשוב ברשות המיסים שסירבה להתייעל, קרסה כשנתבקשה לזהות עצמאים ולהעביר אליהם כספים, וכך המענקים התעכבו. עסקים סבלו מקנסות, דו"חות ועיקולים, אבל הממשלה – שלה שילמו כל כך הרבה כסף במהלך השנים – לא הייתה שם בשבילם.
מול משבר כלכלי בסדר גודל שלא הכרנו, העסקים קרסו אך המגזר הציבורי המשיך ליהנות מאותן הטבות פלוס ביטחון תעסוקתי. כאשר במהלך התקופה הזאת עלתה הצעה לקצץ בשכרם של בעלי השכר הגבוה במגזר הציבורי, כדי לממן את ההוצאות הגדולות של משבר הקורונה ולאות סולידריות עם העסקים והמובטלים – היא ספגה תגובות זועמות ואיומים חריפים מצד יו"ר ההסתדרות. כשהשולמנים נאבקו להחזיק את העסק בחיים, התאמצו להביא פרנסה הביתה ולהחזיק את העובדים בשכר, עובדי המגזר הציבורי לא היו מוכנים להיכנס תחת האלונקה, לא מעט ולא בכלל. הסולידריות שההסתדרות מתגאה בה היא רק עם העובדים המאוגדים, לא עם מי שנמצא בחוץ ומשלם את החשבון.
החישוב הפוליטי של נתניהו מעלה כנראה שפוטנציאל הרווח מהמנדטים של העצמאים אינו שווה את פוטנציאל הנזק מההסתדרות, ולכן הוא העדיף להתנער מאמירותיו נגד ההסתדרות. הנחה מושרשת גורסת כי בחירות בישראל אינן מוכרעות על שיקולי פרנסה וכלכלה אלא על סוגיות שלום וביטחון, ובשנים האחרונות על שאלת כן־ביבי־לא־ביבי. וכך אפשר בחדרים סגורים להבטיח את פירוק הוועדים, ובהודעות לתקשורת לטעון שהדברים הוצאו מהקשרם. אלה ממילא לא הסוגיות שעליהן מנצחים בחירות. נתניהו איננו מזהה אלקטורט גדול במיוחד בימין הכלכלי, וזה שישנו ממילא יצביע לו בהיעדר חלופות. הרווח הפוטנציאלי מעימות עם ההסתדרות אינו גדול, אבל ההפסד עלול להיות עצום – שביתות ענק, קמפיינים ממומנים היטב וכאוס מתמשך.
אלא שהמשבר הבריאותי והכלכלי מאיים לשנות גם את כללי המשחק הפוליטי. אזרחים רבים מאוד, ובעיקר העצמאים ובעלי העסקים, מוטרדים היום מסוגיות פרנסה וכלכלה יותר מכל דבר, והצטרפותם לבנט על פני נתניהו עוד עלולה לעלות לו במנדטים יקרים. גם האקסיומה שלפיה ועדי עובדים מצביעים על פי האינטרס הכלכלי הישיר שלהם לא באמת עמדה למבחן. מיליון העובדים המאוגדים בישראל אוחזים גם בעמדות בנושאי חברה וכלכלה, מדיניות חוץ ופנים, משפט ומשטרה, והרבה מחנאות פוליטית ישנה וטובה. אפשר לשער שאת הפתק שהם מטילים בקלפי הם בוחרים על פי שקלול כל הסוגיות, ולא על בסיס כרטיס חבר אחד.
נתניהו של החדר הסגור מבטא כמובן טוב יותר את אמונותיו ודעותיו הכלכליות, אבל הפרגמטיזם הפוליטי קובע שנתניהו של ההודעות לתקשורת תמיד ינצח. כמו עם הממשל האמריקני, לנתניהו היה חוסר מזל כרוני: הוא תמיד התמודד עם נשיא עוין, וכשכבר הייתה זוגיות טובה עם נשיא שנתן יד חופשית, נתניהו מצא עצמו במשבר פוליטי מתמשך ונטול סמכות להוביל מהלכים שרצה. הסיפור שהוא מספר על ועדי העובדים דומה: תמיד רציתי להוביל רפורמות ענק, אך הייתה לי קואליציה עוינת. אם תקוותיו יתגשמו, התיאוריה הזאת תעמוד במבחן המציאות לאחר הבחירות.
היום שאחרי המגפה
החיסונים מהווים כרגע את מרכז סדר היום אצל נתניהו. לא חיסונים – לא מעניין. כקמפיין, המסר ברור: החיסונים הם דרך המלך לחזרה לחיים ולכלכלה משגשגת, וביבי הוא המושיע הגדול שבמו ידיו הביא מיליוני חיסונים הרבה לפני שאר העולם. אלא שחיסונים לבדם הם לא אסטרטגיית יציאה. לא מהמשבר הבריאותי, ובוודאי לא מהמשבר הכלכלי.
אלה המספרים: כדי להגיע לחסינות עדר יש צורך ברף של כ־70 אחוזי חיסון. בישראל תשעה מיליון בני אדם, שליש מהם ילדים עד גיל 16 שבעבורם אין עדיין חיסון מאושר. אפשר להניח שיש עוד אחוז מסוים של אנשים שאינם יכולים להתחסן מסיבות רפואיות, ועוד כמה אחוזים שיבחרו שלא להתחסן – וכבר ברור שבאמצעות החיסונים לבדם יהיה קשה להגיע לחסינות עדר.
אלא שכאן לא מסתיים החישוב. ככל שהנגיף מידבק יותר, כך רף חסינות העדר צריך להיות גבוה יותר – קרוב ל־80 אחוזים. כרגע הווריאנט הבריטי מסתמן כמידבק הרבה יותר מהזן הרגיל, ודווקא בקרב ילדים שעדיין אינם יכולים להתחסן, וכך הוא מרחיק אותנו עוד יותר מסיומה של המגפה. החיסון עצמו יעיל, על פי הניסוי של פייזר, ב־95 אחוזים; כלומר יש אחוז מסוים, קטן אמנם באופן יחסי, של מתחסנים שעדיין עלולים להידבק. גם אם כל האוכלוסייה הבוגרת תתחסן, עדיין יהיו כ־300 אלף איש שעלולים להידבק למרות החיסון. ככל שההדבקה מתפשטת כך גם גדל הסיכון להתפתחות זנים עמידים יותר, שהחיסון לא יהיה יעיל נגדם באותה מידה.
למרות מבצע החיסונים המרשים, קשה להאמין שנוכל לחזור לחיים – אלה שניהלנו עד מרץ 2020 – כפי ששמו מבטיח. מבצע החיסונים איננו אסטרטגיה בלעדית לניצחון על הנגיף, ולראיה הסגר שאנחנו נמצאים בעיצומו. ועוד יותר מכך הוא לא אסטרטגיה כלכלית. הצלחת מבצע החיסונים מעניקה אשליה שבעוד חודשים ספורים נוכל לחזור לשגרה, אבל כשהיא תשוב – כאשר אולמות התרבות ייפתחו מחדש ואנשים יחזרו לפקוד את בתי הקפה והמסעדות – נגלה שהיא לא השגרה שהכרנו. הגבלות כלשהן על הכלכלה עדיין יידרשו, בייחוד הגבלות על גבולות הארץ, כדי למנוע כניסתם של וריאנטים חדשים. הישראלים מתחסנים בקצב מהיר אבל העולם עדיין לא, כך שענפי התיירות, התעופה והאירוח יגלו שבעבורם המגפה עדיין נמשכת. וכמובן – כל עוד מערכת החינוך לא יכולה לשוב לפעולה מלאה, וכאמור ילדים עד גיל 16 עדיין לא יכולים להתחסן, קשה לדבר על חזרה לשגרה, כפי שיעיד כל הורה השוהה כעת עם ילדיו בבית.
ביום שאחרי המגפה, העסקים שהונשמו באופן מלאכותי באמצעות מענקים והלוואות יצטרכו לחשב מסלול מחדש. חלקם ייסגרו וחלקם יצטמצמו משמעותית. המובטלים שהתקיימו על דמי אבטלה במשך תקופה ארוכה יגלו שלכל דבר יש סוף, וכשהם יבקשו לחזור לעבודה הם יגלו שאין כל כך הרבה עבודות פנויות בחוץ, ולא בהכרח בשכר שהכירו לפני המגפה. גם הממשלה תגלה שלכל מגפה יש מוצאי מגפה, ואת הכספים שלוותה כדי לחלק לאוכלוסייה הנזקקת יש להחזיר ובריבית.
הגירעון של 160 מיליארד השקלים יחזור להעיק על תקציב המדינה, ואז הממשלה בעצמה תגלה מה שכל עסק קטן מבין: שמולה עומדים ועדי עובדים שלא יסכימו לשום קיצוץ ושום הצטמצמות. ההסתדרות, שלא הסכימה להיכנס תחת האלונקה בלב המשבר, בוודאי לא תסכים להיכנס תחתיה אחרי שהוא יסתיים. ביום הזה לא יהיה מנוס מעימות חזיתי ומקיצוצים כואבים, ולא נותר אלא לקוות שלמדינת ישראל יימצא אז המנהיג שיבין את נחיצותם ויהיה אמיץ מספיק כדי לעשות אותם.
