פסחים דף סד ע"ב
קשה להישאר אדישים לתיאור טקס הקרבת קורבן הפסח כפי שהוא מתואר במסכת פסחים (פרק ה' משנה ה') ומובא בדף שלנו. תחת מעטה הלכתי, מגניבה המשנה יותר משמץ געגוע נוכח תיאור שלוש הקבוצות הנכנסות לעזרה בזו אחר זו; הכוהנים העומדים שורות-שורות, כלי זהב וכסף בידיהם; העברת הכלי המכיל את הדם מכוהן אחד לחברו ולזה אחריו עד סוף השורה; וכך קבוצה אחרי קבוצה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כתר נושם: ברש"פ מתקשים להתמודד עם המגפה
– עתירה הוגשה והמדינה חשפה: חיסונים יועברו לרצועת עזה
– "לשבת שבעה פעמיים בחודש זה גדול גם עליי"
בתוך כך חלוקים אמוראים בפרשנותם למילות המשנה: "נכנסה כת הראשונה, נתמלאה העזרה, ננעלו דלתות העזרה… יצתה כת ראשונה ונכנסה כת שנייה; יצתה שנייה, נכנסה שלישית. כמעשה הראשונה כל מעשה השנייה והשלישית". אביי אומר על תיאור זה: "ננעלו דלתות העזרה" – משמע ננעלו הדלתות מעצמן בדרך נס. רבא, לעומת זאת, סבר כי הכוונה לכוהנים שנועלים את הדלתות, כמובן בדרך הטבע. הגמרא מבקשת לברר מה המשמעות ההלכתית של המחלוקת בין אביי ורבא, והיא עונה: לפי אביי אין מונעים בעדם עד שהדלתות נסגרות. זאת מתוך שסומכים על הנס שיישארו די אנשים לשתי הקבוצות הבאות הדרושות להקרבת הקורבן. רבא טוען שהאחריות על חלוקת הבאים להקרבת קורבן הפסח מוטלת על הכוהנים ואל להם לסמוך על הנס.
בהמשך מביאה הגמרא מקרה יוצא דופן שבו זקן אחד "נתמעך" (נרמס) נוכח הדוחק בעזרה. מקרה זה היה יחיד מסוגו עד שהפסח ההוא זכה לכינוי "פסח מעוכין". לכאורה, ברור מכך שהצדק עם רבא. הרי לא ייתכן שהדלתות נסגרות מעצמן וגורמות לדוחק מסכן חיים. ספר הגלגולים מאת המקובל רבי מנחם עזריה מפאנו יתרץ את המקרה ככזה שהיה בו עונש משמיים, שכן אותו זקן שנמחץ היה גלגולו של אדם אחר מימי אלישע שקטרג על ישראל ונמחץ למוות בנסיבות אחרות. ובכל זאת, ברור שפשט הגמרא לא מכוון לשם.
– מסכת/חולין: לטורים נוספים על הדף היומי לחצו כאן!
נראה כי אנחנו חיים במתח מתמיד בין האמונה הפסיבית שהכול משמיים לבין הצורך האקטיבי ללקיחת אחריות הלכה למעשה. בין "רופא חולי עמו ישראל" לבין קביעת תור לרופא מומחה בקופת חולים; בין תפילה לפרנסה לבין רכישת מקצוע וחיפוש במדור דרושים. המתח הפנים-יהודי הזה בא לידי ביטוי במצווה מרכזית כל כך, שביטולה מחייב בכרת, שבו נעילת הדלתות מזככת את המתח שבין לסמוך על הנס לבין שלא לסמוך על הנס. ממש כמו מה שעומד מאחורי הקרבת קורבן הפסח – יציאת מצרים. גאולה שנעה בין "השם ילחם לכם ואתם תחרישון" המקראית, לבין קפיצתו המדרשית של נחשון בן עמינדב למים בבחינת "פתחו לי כחודו של מחט, ואפתח לכם כפתחו של אולם".
למעשה המתח הזה הוא של המשרתים בקודש. אביי ורבא חלוקים בנוגע לתפקידם של כוהנים בבית המקדש בשעה גדולה זו של הקרבת קורבן הפסח ולמידת ההתערבות של הקב"ה בתהליך; אבל כשזה נוגע לישראל, לאלה שנדרשים להגיע בחבורות מנויות על קורבן משותף, יש תמימות דעים. הם נדרשים לעשות את הצעד ולהגיע ערוכים. עליית הרגל שלהם אינה נתונה למחלוקת. אותה הם אמורים לעשות בזריזות, עד כדי כך שהקבוצה השלישית שנכנסת למקדש, זו שפספסה את נעילת הדלתות הראשונה והשנייה, מכונה בדף הבא "כת עצלנית". עבודת הקודש נעשית נוכח אותו מתח שבין האקטיבי לפסיבי. אולם ההשתדלות של העם השואף לברך ולהודות על הגאולה ולחגוג את חג החירות שלו אינה נתונה למחלוקת. היא הכרחית. וזריזים מקדימים
