כולם מדברים על הילדים והנוער שחדוות החיים שלהם הולכת ונשחקת. שיעורי ה"זום" האינסופיים, הריחוק מחיים חברתיים נורמטיביים, ושעות המסך האינסופיות. כולם מדברים על זה – בצדק, אבל מה שאף אחד לא מדבר עליו, זה המבוגרים עם הפרעת הקשב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כתר נושם: ברש"פ מתקשים להתמודד עם המגפה
– עתירה הוגשה והמדינה חשפה: חיסונים יועברו לרצועת עזה
– אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ: אין באמת הסבר להפרות במגזר החרדי
בין אם הם הורים לילדים או לא, מופרעי הקשב נמצאים בתקופה הזו בהישרדות של ממש. כמובן שיש ספקטרום רחב; מי סובל יותר ומי פחות – אבל אם זה קשה לבנאדם הממוצע, לנו, מופרעי הקשב, זה קשה פי כמה וכמה.
לא רק לילדים קשה לשבת כל היום מול מסך ולצפות ב"ראשים מדברים" ("טוקינג הדס" כפי שמכנים זאת), גם לאנשים עם הפרעת קשב זה לא פשוט בכלל. תוסיפו על כך את החוסר המורגש במסגרת, המרחק מבני אדם, חוסר האפשרות לאינטראקציה או השתתפות באירועים חברתיים או מקצועיים – שבהם רבים מהסובלים מהפרעת קשב וריכוז שוחים כמו דג במים.
"אז מה קורה היום?", "בואי נתכנן את היום שלנו", הייתי אומר בסגרים הקודמים לאשתי והיא הייתה משתגעת. הבנתי על בשרי, ועל בשר ילדיי, שלא רק אני זה שצריך לדעת מה הולך לקרות היום – גם הם. גם אם זה לא לו"ז סגור הרמטית, אני צריך לדעת פחות או יותר מתי אני אוכל לעבוד, ומתי אני צפוי להיות עם הילדים. הרי עד שאנחנו מצליחים לבצע פעולה שאנחנו לא אוהבים – וכנראה גם דוחים ודוחים, או עד שאנחנו מתרכזים סוף-סוף, מתיישבים ומתחילים למשל לכתוב – אם מישהו יפריע לנו, הלך עלינו (וכנראה שגם הלך עליהם).
בסגר השלישי שיניתי גישה, אני לא בחרדות קיומיות כפי שהייתי בסגר הראשון, אבל יש כל-כך הרבה דברים שפשוט לא מסתדרים לי. שאתחיל? רק בשבוע האחרון הארנק שהיה בתוך הג'ינס עבר (בטעות) כביסה חגיגית. למזלי, בניגוד לעבר, הפעם לא הכנסתי אותו למייבש וכרטיסי האשראי לא התעקמו. אבל תעודת זהות ועוד כמה שטרות עומדים כעת לייבוש מפואר במטבח. מה שכן, מספר קבלות שהתאספו לי בארנק כדי שאוכל לקבל החזר – הפכו לפיסות נייר לבנות. כפרת עוונות.
ולמה לעצור שם? לפני כמה ימים איבדתי, שוב, את צרור המפתחות. חיפשתי בכל מקום. אפילו הילדים נחלצו לעזור לי. הפכנו הכול. אפילו את הפח (פרוצדורה שגרתית אצלנו לצערי). הפכתי והוצאתי הכול שמא הקטנה זרקה אותם לשם (אנחנו הרי אוהבים להאשים אחרים). המסקנה היחידה שהייתה לנו שכנראה שהשארתי את המפתחות בדלת, ומישהו לקח אותם. לילה שלם התהפכה לי הבטן, התפללתי לקדוש ברוך הוא שיגרום לי להפסיק לאבד חפצים כל כך קריטיים.
כמעט החלפנו מנעול, אלא שאז אשתי, האישה הכי מסודרת בעולם, אמרה בנחישות "אני אמצא את הצרור". "אין מצב" עניתי לה, "חיפשנו בכל מקום". כעבור כמה דקות היא מצאה אותם – במיקום הכל-כך הגיוני – אחת הקסדות של הילדים. "נכון!" נזכרתי בהתלהבות. הרי לקחתי את הילדים לסיבוב עם הקורקינטים והחזרתי את הקסדות לארון. רק הגיוני שהמפתחות התלוו איתי לשם.
אני תמיד משוויץ בתרופה שאני לוקח שמסייעת לי להפרעת הקשב – ויואנס – אלא שהיום בבוקר, לאחר דחייה של מספר ימים, הלכתי לבית המרחקת כדי להוציא מרשם חדש. אחרי שחיכיתי חצי שעה בתור, מתברר שאין מרשם על הכרטיס, ושהרופא שלי גם לא נמצא במרפאה עד סוף החודש. עכשיו תבינו, זו תרופה שאם לא לוקחים אותה – מרגישים לא טוב, ואני נהיה עפיפון עוד יותר. התבאסתי על עצמי. הרגשתי רע. גם ככה חיכינו לתור לרופא עבור אחד הילדים במשך כמה חודשים. פתאום הם התקשרו להודיע שאם נגיע תוך שעה – יקבלו אותנו. עוד משהו שיוציא אותי מהריכוז, אבל אז מצאתי פתאום ברכב חבילה ישנה של ויואנס עם כדור אחד. מזל ששכחתי את זה שם – אחרת הייתי אבוד. מפה לשם, המזכירות בקופה כל-כך התלהבו שהגענו תוך פחות משעה, שקיבלתי יחד עם בני החמוד מדבקה "יישר כוח" עם תמונה של גיבור על. תכלס, אנחנו מופרעי הקשב סוג של גיבורי על.
