ח"כ בצלאל סמוטריץ' ביצע מהלך אמיץ כשהמיר את שמה של מפלגתו בשם המחייב "הציונות הדתית". לשבחו ייאמר שהוא אינו מתיימר לייצג לבדו את המנעד הדתי־לאומי. לדבריו, הוא פועל ליצירת רשימה מגוונת באמצעות גיוס דמויות סרוגות שונות ממנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: חוסר במסגרת ובדידות חברתית: הסיוט המתמשך של מופרעי קשב בסגר
– פירות השלום: שיתוף פעולה בנקאי ישראלים-בחרייני
– מפלה לבנט, הישג לנתניהו: השלכות ניצחון חגית משה
מצד שני, בתחום הערכים סמוטריץ' כבר הניף את הדגלים שלדעתו אמורים להיות ערכי "הציונות הדתית". דגל אחד הוא ארץ ישראל, דגל ותיק ומוסכם על רוב הציבור הדתי־לאומי, שאמור להתבטא בחיזוק ההתיישבות בכל חלקי הארץ ובהסדרתה של ההתיישבות ביו"ש. גם תורת ישראל היא כמובן דגל מרכזי, שאמור להתבטא בחיזוק יהדותה של המדינה, אם כי בתחום דת ומדינה קיימים פערים לא קטנים בתוך הציונות הדתית, וסמוטריץ' מודע לכך ומודה בכך. אבל במסגרת הקמפיין של סמוטריץ' מונפים דגלים נוספים כערכים דתיים־לאומיים, אף שאין להם ממש קשר למשנה דתית־לאומית.
הרפורמה במערכת המשפט למשל. מדובר ברפורמה חשובה, אבל ממתי היא נחשבה כאחד מערכיו של הציבור הדתי־לאומי? גם אם נסכים שפסקת ההתגברות, שינוי שיטת בחירת השופטים ופיצול סמכויות היועמ"ש הם צעדים נדרשים, ממתי מדובר באבני יסוד במשנתה של הציונות הדתית?
לכבוד שמה החדש של המפלגה שבראשות סמוטריץ', חזרתי לתשדירי בחירות ולמנשרים ממערכות בחירות של המפד"ל והבית היהודי. הדגלים שמצאתי מונפים בכל הקמפיינים היו חינוך, זהות יהודית, התיישבות, מסורת וקירוב לבבות. גם שם לא מצאתי רפורמות במערכת המשפט.
ואם כבר הוזכר קירוב לבבות, הנושא החברתי שהונף פעם גבוה בציונות הדתית, מתוך תפיסה תורנית – ירד גם הוא לחצי התורן ולפחות בינתיים איננו מככב במפלגה הדתית־לאומית החדשה. אחד המאמרים האחרונים של ח"כ אורי אורבך ז"ל פורסם בינואר 2015, כחודשיים לפני הבחירות. אורבך כתב שם על חלומו שהמפלגה הדתית־לאומית תבנה משנה חברתית וכלכלית מגובשת יותר. "תמיד נמשכים לנושאים מושכי הכותרות, העניינים שמגדירים אותנו כ'דתיים בלבד' או כ'ימניים בלבד'. אני חולם שיום אחד ניצור משבר קואליציוני בגלל מפעלים בסכנת סגירה, בגלל מדיניות הבריאות, בגלל מחסור בתקציבים לזקנים או לילדים". את דבריו חתם אורבך בפסוק מהנביא ישעיהו: "הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית".
החינוך הדתי הוא לא רק בחורי ישיבה ובנות אולפנה, אלא גם נערים ונערות מסורתיים. החמ"ד הוא לא רק חצאיות ארוכות, אלא גם נערות עם מכנסיים
דאגה למקומות עבודה ולחיזוק מערכת הבריאות הן ערכים דתיים־לאומיים לא פחות מביטול עילת הסבירות והחזרת המגבלות על זכות העמידה בבג"ץ. מול משבר כלכלי ובריאותי כמו בשנה האחרונה, ודאי שהערכים הללו צריכים להיות במקום גבוה בסולם הערכים של כל מפלגה דתית־לאומית. אם ערבות הדדית, ערך דתי־לאומי ותיק, אינה מתבטאת בעזרה למובטלים ובדאגה לבריאותם של כל אזרחי ישראל, אז מהי ערבות הדדית, ובמה מתבטאת האחריות לכלל ישראל.
מי לומד בחמ"ד
חינוך הוא אחד הערכים הבולטים שתמיד כיכבו בקמפיינים של מפלגות הציונות הדתית. אל הדגל הזה התנקזו שתי מטרות גדולות: חיזוק לימודי היהדות בכלל מערכת החינוך, וחיזוק מערכת החינוך הציונית־דתית. הרצון לחזק את מערכת החינוך הדתית לא נבע רק ממקום של דאגה לצורכי המגזר, אלא מתוך תפיסה שבחיזוק החמ"ד והערכים הדתיים־לאומיים שהוא מחנך אליהם, יש תרומה לכלל החברה הישראלית.
מחקר חדש שערך אריאל פינקלשטיין עבור תנועת "נאמני תורה ועבודה" וטרם פורסם, חושף נתונים מעניינים על האוכלוסיות שבאות בשעריה של מערכת החינוך הדתית. כידוע, במוסדות החינוך הממלכתי־דתי ישנו שיעור לא מבוטל של תלמידים שבית הוריהם אינו מוגדר כדתי. עם זאת, עד היום לא פורסמו נתונים המפלחים את תלמידי החינוך הממלכתי־דתי לפי ההגדרה הדתית של בית הוריהם.
פינקלשטיין ערך הצלבה בין נתוני ההגדרה הדתית של נדגמים בסקר כוח אדם של הלמ"ס, ובין נתונים על מערכת החינוך שבה למדו ושאליה שלחו את ילדיהם. הנתונים שהוא מציג מתייחסים למדגם רחב של קרוב ל־20 אלף תלמידים בחינוך הממלכתי־דתי בכיתות ט' בשנים 1988־2018, וכ־20 אלף מסיימי תיכון בשנים 1991־2018. בשני המאגרים נמצא כי 30.1% מתלמידי החינוך הממלכתי־דתי הם ילדים למשפחות שאינן מגדירות את עצמן דתיות: 21.2% מהתלמידים הם ילדים להורים מסורתיים, ו־8.9% הנותרים מתחלקים בין הורים חילונים להורים המקיימים אורח חיים מעורב.
בנתונים הזמינים כיום ניתן לבצע בדיקה רק לגבי תלמידים בכיתות ט' ומסיימי תיכון בחינוך הממלכתי־דתי. על פי ההערכות השונות העולות מהשטח, פינקלשטיין משער שבבתי הספר היסודיים של הממ"ד שיעור התלמידים המגיעים מבתים לא דתיים, גבוה בהרבה לעומת כיתות ט' והתיכונים, ומגיע ל־40 אחוזים ואף למעלה מכך. במעבר לגיל התיכון, החינוך הדתי מאבד לא מעט תלמידים מסורתיים שכבר לא מרגישים בו בבית. במקביל, ההעדפה של התלמידים הדתיים להמשיך מהיסודי לישיבה או לאולפנה ולא לתיכון דתי מקיף, מחלישה את התיכונים הדתיים וגורמת למסורתיים רבים לעבור לתיכון חילוני.
נתון מעניין אחר במחקר של פינקלשטיין מעלה שלא מעט מבוגרי החינוך הממלכתי שולחים את ילדם הבכור למערכת החינוך הממלכתית־דתית. מבין בוגרי החינוך הממלכתי בשנות התשעים, בחרו כ־20 אלף מהבוגרים לשלוח את ילדם הבכור לחינוך הממלכתי־דתי.
לנתונים הללו אמורות להיות מספר השלכות. ראשית, כשמדברים וכותבים על החינוך הדתי צריך לזכור שלא מדובר רק בבחורי ישיבה ובבנות אולפנה, אלא גם בנערים ונערות מסורתיים. החמ"ד הוא לא רק חצאיות ארוכות, אלא גם נערות עם מכנסיים. בפועל, זה אומר שצריכים להתאים להם את תוכניות הלימוד במקצועות הקודש ולדאוג שגם להם יהיו מסגרות המשך דתיות לאחר שנות התיכון.
שנית, כשדואגים לחיזוק החינוך הממלכתי־דתי, יש לדאוג לא רק לחיזוקן של ישיבות תיכוניות ואולפנות, אלא גם לחיזוקם של התיכונים המקיפים הדתיים; בין אם מדובר בכוחות הוראה, ובין אם מדובר בתקציבים שהחמ"ד מעביר בהתאם למספר שעות הלימוד במקצועות הקודש, ומשמשים את המוסדות למטרות שונות. התלמידים המסורתיים הם חלק בלתי נפרד מהחינוך הדתי, והם ראויים ליותר התייחסות והשקעה.
