אגדה אורבנית נפוצה שהתפתחה בישראל בחסות תפיסה פוליטית מוגדרת, יצרה מקבילה בין המושגים "משרתי ציבור" ו"שומרי הסף". לא מדובר במונחים תמימים מאחר שכל הוראתם באה לרמז על ניסיון מכוון של אי אלו גורמים לחלל את קודש הקודשים של השירות הציבורי, ומכאן על הצורך בנוכחותם המרתיעה של אלה שאמורים להגן על האינטרס הציבורי מפני שוחרי רעתו. וכל זאת, מתוקף כך שאותם "שומרי סף" הם יחידי סגולה, נטולי פניות פוליטיות, שכל מעייניהם נתונים לתפקוד המדינה ומוסדותיה הבירוקרטיים, על בסיס קוד טהור של מקצוענות בתחומים השונים עליהם הם מופקדים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לראשונה זה שנים: אפס נרצחים בפיגועים אנטישמיים בעולם
– גנץ החליט על סגירת גלי צה"ל, האם יוכל ליישם זאת?
– שבעה מועמדים, רק אחד ינצח: פריימריז במפלגת העבודה
האגדה הזו מקפלת לתוכה חוסר הבנה עמוק לגבי תפקיד משרת ציבור והמרחב שבתוכו הוא פועל. את אותה אגדה ניסתה העיתונאית אילנה דיין להעצים בתוכנית ששודרה בערוץ 12, ובמוקדה עמדו שני פליטי האוצר, המנכ"לית קרן טרנר ומי שכיהן תחתיה כראש אגף התקציבים שאול מרידור.
בתוכנית היא הרימה לכאורה מסך על חילול הקודש הנעשה במשרד האוצר מצד הדרג הפוליטי בהובלת שר האוצר ישראל כץ. אולם אי אפשר לנתק את התוכנית ממה שנראה כקמפיין פוליטי מתמשך של הערוץ. אם מישהו חיפש את ההוכחה לכך היא נמצאה ממש דקות אחרי שהסתיים השידור על שומרי הסף במשרד האוצר, אז החלה תוכנית אחרת – "אינטימי" של רפי רשף. איזה פלא שהאחרון בחר לראיין "שומר סף" אחר, המצטיין בגישתו הביקורתית לדרג הנבחר – שי ניצן, פרקליט המדינה לשעבר.
בין ניצן, מרידור וטרנר עובר קו פוליטי אחד, גם אם עקום במהותו וברעיון המכונן שלו. זהו הקו המבקש ליצור דיכוטומיה ברורה בין הדרג הפוליטי הנבחר (שטוף המזימות הפועל מטעמים פוליטיים לא ישרים), לבין דרג משרתי הציבור הממונה (הישר ופועל מטעמים מקצועיים נטו). ממש מאבק קלאסי בין בני החושך לבני האור.
ואיך אפשר שלא לחבב את בני האור, קרן ושאול. הפרופיל מאוד דומה: צעירים (אולי צעירים מדי לתפקידם), מבוססים כלכלית (לפחות לפי מערום הרמזים שנשפך בתוכנית), שאפתניים למדי וכנראה גם מוכשרים, עם קורטוב (בלשון המעטה) של ייחוס ודוברים.
אבל כאן מסתיימת האידיליה, כי מאחורי "שומרי הסף" שלנו עומדת תפיסת עולם בעייתית שמקפלת בתוכה לא רק חוסר הבנה מוחלט לגבי גבולות הגזרה של איש השירות הציבורי בכל דרג שהוא, אלא גם חוסר בשלות תפיסתית עמוקה. כל זאת צף ועולה, כפי שמראה תוכניתה של גברת דיין, בנסיבות קריטיות שבהן מדינת ישראל נזקקה ליותר מטכנאות מקצועית של פקידים בכירים באוצר.
כל מהותו של איש השירות הציבורי נוגעת למושג "אופרציה". תפקידו המרכזי מתמצה ביכולת להעמיד רעיון אופרטיבי המשרת את הדירקטיבה או האסטרטגיה של הדרג המדיני, אשר מימושו ייעשה באמצעות מגוון הכלים הטקטיים העומדים לרשות המדינה. כאן חשוב להבהיר כי אין הדבר פשוט כלל ועיקר.
הצורך בהתוויית רעיון בר-ביצוע מחייב חשיבה רצינית שתהפוך תפיסות אסטרטגיות מופשטות לקודים של פעולה. נדרשת יצירתיות רבה על מנת לעשות את עבודת התרגום הזו. משול הדבר למורה בכיתה שצריכה ללמד שיעור היסטוריה כשקווי המתאר הרעיוניים של תוכנית הלימוד נקבעו מראש על ידי רמה ממונה. עתה נדרשת המורה לתרגם את הידע המקצועי העומד לרשותה למערך שיעור שיפגיש בין התכלית הרעיונית לבין הכלים הפדגוגיים העומדים לרשותה. כך הדבר גם בשירות הציבורי ורלוונטי לכל המשרתים בו: במשרדי הממשלה השונים, במנגנוני הביטחון ובשאר מוסדות המדינה הכפופים לדרג הנבחר.
אין ספק, גם על בסיס מה שהוצג בתוכנית, שהרעיון המסדר הזה לא עמד לנגד עיניהם של משרתי הציבור במשרד האוצר. שם התהפכו היוצרות התפיסתיים באופן מסוכן. אולי זו הצעירות היתרה של נושאי התפקידים, אולי העמדה הפוליטית או תפיסת העולם הכוללת, או שמא תחושת יהירות שיצרה אצל השניים עיוות לגבי מערכת הכללים שאמורה להדריך אותם. עם זאת, ניתן לראות בהתנהגותם אימוץ הגדרות תפקיד אימפריאליסטיות שהופכות בפועל את הדרג האופרטיבי לדרג אסטרטגי.
הוויכוח בין דרג הפקידות הבכירה במשרד האוצר לבין שר האוצר וראש הממשלה לא נגע באמת לסוגיות משנה ביצועיות, כי אם לקווי היסוד של המדיניות ביחס להתמודדות עם משבר הקורונה. כך, אל מול התפיסה הפקידותית שנשענה על פרדיגמה מרסנת, הציבו ראש הממשלה, שר האוצר וראש האגף הכלכלי במשרד ראש הממשלה אבי שמחון, פרדיגמה הפוכה לגמרי שהייתה מבוססת על הוצאת כספים לטובת סיוע לציבור, לעסקים קטנים ולמשק כולו. הדבר החמור בסיפור הוא שההתנגשות הזאת לא הכניסה את הפקידים למגרש האסטרטגי שאינו שייך להם, אלא התרחשה בשעה קריטית של משבר אסטרטגי חסר תקדים.
משבר הקורונה חייב התנתקות מתפיסות אסטרטגיות ותיקות שהיו רלוונטיות לעולם הניאו-ליברלי טרום המשבר. מה שברור מתוך התוכנית של אילנה דיין הוא שדרג הפקידות הבכיר של משרד האוצר כשל להבין כי "הגבינה הוזזה" למקום אחר ולא הפנים את המשמעות האמיתית של משבר הקורונה, ואת הצורך במעשה אמיץ של "לך לך" מתפיסות העבר.
נקודת הפיצוץ בין הצדדים נוצרה כשראש הממשלה, שר האוצר וראש האגף הכלכלי במשרד ראש הממשלה ביקשו להגדיר מחדש את האסטרטגיה הכלכלית של המדינה, בעוד טרנר ומרידור התעקשו לשמר את המסגרת האסטרטגית הקודמת, שהפכה לבלתי רלוונטית במציאות החדשה.
במובן הזה דווקא מי שהוצגו כמקצועני משרד האוצר כשלו בהבנת הסיטואציה, ויותר מאשר שתפקדו כשומרי סף התנהלו כ"שומרי החומות" של אסטרטגיה בלתי רלוונטית, שעלולה להמיט אסון על אזרחי מדינת ישראל. דוגמה לכך היא התעקשותם על תקציב מדינה רגיל, במציאות שבה אולי לא ניתן היה לגבש ולקבוע תקציב שכזה, בתנאי חוסר הוודאות של המשבר.
ייתכן שהדרג הנבחר פעל באגרסיביות, אולם לזו יש הצדקה בראי העיתוי ועוצמת המשבר. חמור בהחלט שגם חודשים אחרי האירוע, ולאחר שהתבררה צדקת הדרג הנבחר, עדיין מכסה דוק את עיניהם של אותם משרתי ציבור. אלה שטחו עיניהם מלראות ולהבין את הכשל התפיסתי שאותו הובילו, ולכן אולי גם קיבלו, ובצדק, את התואר הלא מחמיא "פקידים", שממנו כה הסתייגה המנכ"לית לשעבר טרנר. יש רק לקוות בעניין הזה שהגיל ואולי התבונה שבאה בעקבותיו יעשו את שלהם.
