הציבור הישראלי, החילוני והדתי, עומד בימים אלו משתאה, נבוך ונזעם מול ההתרחשויות בחברה החרדית. מובן שהכללות באשר לחברה החרדית הן שגויות. אולם כאשר ההפרות הבוטות מתרחשות בחצרות אדמו"רים ורבנים, וההנחיות לפתיחת תלמודי תורה מגיעות היישר מבית הרב קנייבסקי ברחוב רשב"ם בבני־ברק, אין להתייחס אליהן כאל עניין שולי. חתונות ענק, תלמודי תורה פתוחים וכינוסים המוניים מתועדים מדי יום ברחוב החרדי, בשעה שהתחלואה במגזר ממשיכה לזנק. הדיווחים על נשים חרדיות הרות, צעירות וללא כל מחלות רקע, שאושפזו במצב קשה לאחר שנדבקו בקורונה, הם קורעי לב. אבל על אף המודעות הרבות בעיתונות החרדית, הקוראות להעתיר בתפילה על חולי קורונה שמצבם הידרדר וחייהם תלויים על בלימה, דבר כמעט לא משתנה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הבחירות הקרבות מזמנות לנתניהו אתגר חדש
יש לי חלום: לעלות לבמת בית הכנסת, ולשיר
מנהיגה בהתהוות: אשתו של מנהיג האופוזיציה ברוסיה מתייצבת למאבק
ניסיונות רבים נעשו לתת מענה לחידה הזו, החל במחדלי הסברה, דרך נגישות בעייתית לתקשורת, ועד חיטוט באינטרסים הנסתרים של ההנהגה החרדית. אך תפיסת המציאות של רבים מבני הציבור החרדי לא זכתה לתשומת לב מספקת. בעיניהם, השרשרת הסיבתית העיקרית שמובילה למגפה איננה נגיפים ורסס טיפתי, אלא השגחה א־לוהית, חלק מעולם של שכר ועונש. לכן כשפורצת מגפה יש להרבות בלימוד תורה ולהתכנס בבתי הכנסת לתפילה. עטיית מסכות וריחוק חברתי אולי טובים, אבל הם לא העניין המרכזי, ולכן ההקפדה עליהם לא חשובה. חשוב להסיר את חרון אפו של הקדוש ברוך הוא מעלינו. ממילא, לא פתיחת תלמודי התורה ובתי הכנסת מסכנת את הציבור, אלא דווקא סגירתם. לא עריכת ה"טיש" אצל הרבי היא הסכנה, אלא דווקא ביטול המנהג המקודש. ודאי שיש להיאבק במגפה, אך מישור המאבק צריך להיות רוחני, לא באמצעות סגרים ומסכות.
אופן החשיבה הזה אינו מאפיין אמנם את כל החברה החרדית ואפילו לא את רובה. מרבית החרדים, כמו רוב הדתיים הלאומיים, מחזיקים בתפיסה תיאולוגית שמכונה במחקר "סיבתיות כפולה": ההשגחה הא־לוהית והסיבתיות הטבעית מתקיימות זו לצד זו. אולם הגישה שרואה במישור הרוחני את המישור העיקרי ואפילו הבלעדי שהעולם מתנהל בו, נפוצה דיה להניח מצע להפרת ההנחיות ההמונית שאנו עדים לה. פערי התפיסה כלל אינם ניתנים לגישור. מה שבצד אחד הוא היגיון, נחשב בצד האחר לשיגעון. אין שום דרך להגיע להבנה הדדית במצב כזה. אם החברה הישראלית רוצה להגיע עם החברה החרדית להסכמה על כללי משחק משותפים, אין מנוס מהפעלה יעילה של מאזן אימה חוקי וכלכלי; אך ורק מאזן אימה.
פדרציה של רסיסים
רצף מערכות הבחירות שאנו נתונים בו חשף את הכשל המרכזי של הפוליטיקה הדתית־לאומית כיום. פוליטיקת הפיצולים והאיחודים שאפיינה את הציונות הדתית במשך שנים פשטה את הרגל. בעבר השיטה הייתה פשוטה: במקום להיאבק על העקרונות והרצונות במדמנת הפוליטיקה המפלגתית הפנימית, מקימים מפלגת לוויין. מפלגה כזו אמנם קטנה ונאלצת להסתפח למפלגה גדולה יותר, אך מנגד היא נהנית מעצמאות חלקית בניהול סדר יומה. היא אינה כבולה למוסדות המפלגה האם, ואינה חייבת לגלות נאמנות להנהגתה. כשנוח היא חלק מהגוש הפוליטי; כשלא – היא רדיקל חופשי. אלא שהשיטה שעבדה שנים רבות קרסה כעת אל תוך עצמה.
קריקטורה של המציאות שנוצרה ראינו ביום שלישי השבוע. דקות ספורות לאחר שהתברר שחגית משה נבחרה ליו"ר הבית היהודי, ועוד טרם הוכרזו התוצאות באופן רשמי, החלו לזרום הודעות הברכה מה"טרמפיסטים" האפשריים. ראשון המברכים היה עו"ד איתמר בן־גביר, שניים היו אנשי מפלגת נעם של חוגי ישיבת הר המור, וכמובן גם מקומו של הרב חיים אמסלם ממפלגת עם שלם לא נפקד. כולם שילבו בברכותיהם את שבחי האחדות, תוך רמיזות פוליטיות שאינן משתמעות לשתי פנים. זה היה הגיוני במונחים של פעם, אך נוכח הסקרים האחרונים שבהם התמיכה במפלגת הבית היהודי עומדת על 0.6 אחוזים, המצב מואר באור נלעג. למה מצפים מחגית משה? לעמוד בראש פדרציה של רסיסים שאף אחד מהם אינו מסוגל לשמש עמוד שדרה פוליטי, ודאי שלא "מפלגת אם"?
כדי להקים מעפר את רעיון המפלגה הציונית־דתית וליצור גוף פוליטי רציני, חובה לשנות את האסטרטגיה. במקום "בלוקים" של גופים פוליטיים קיקיוניים, חסרי שווי פוליטי ממשי, יש ליצור מפלגה ציונית־דתית אחת, בעלת שדרה מוסדית אחת וזהות מפלגתית אחת. לא עוד מפד"ל ואיחוד לאומי, בית יהודי ותקומה, רסיס מפה ורסיס משם. מהבית היהודי ומ"מפלגת הציונות הדתית" צריכה לצאת מפלגה אחת, עם יו"ר אחד, מנכ"ל אחד, מרכז אחד ואולי אפילו אות אחת. רוצים אנשי הר המור להצטרף? יתכבדו ויתמודדו על מקומות במוסדות המפלגה, ייאבקו מבפנים על דמותה ויקבלו את דין התנועה כשעמדתם לא מתקבלת. הרב אמסלם רוצה לשוב לכנסת? יתפקד אף הוא ויתמודד, וכך כל אחד אחר.
אם בצלאל סמוטריץ' וחגית משה חפצי חיים פוליטיים, הם חייבים לעמוד על העיקרון: רשימה אחת – מפלגה אחת. אם לא יעשו כך, פוליטיקת הרסיסים תחסל את הייצוג המפלגתי של הציונות הדתית, והפעם באופן סופי.
לא תודה
בשבועיים שנותרו עד להרכבת הרשימות תעמוד בפני ראשי המפלגה הציונית־ דתית משימה מורכבת וקשה: בניית רשימה מושכת בעיני המצביע הציוני־דתי, שתוכל גם לצלוח את אחוז החסימה. האתגר הזה פוגש את מי שכנראה יעמוד בראש הרשימה, ח"כ בצלאל סמוטריץ', כשהוא נמצא בעמדה רגישה וחשוף ללחצים רבים. אחד הלחצים העיקריים נוגע לצירופם של אנשי מפלגת עוצמה יהודית, איתמר בן־גביר וחבריו. הלחץ כבר החל, והוא מגיע מאגפים שונים. אלא שכניעה אליו עשויה לשמוט את הקרקע מתחת למיזם שמוביל סמוטריץ' בימים אלו: בניית מפלגה ציונית־דתית רחבה, שאינה רק בית לחרד"לים ועסקנים.
הפגיעה בחזון המפלגה הציונית־דתית צפויה הן במישור הערכי והן במעשי. בצד הערכי, הציונות הדתית היא מגזר מגוון אידיאולוגית, אך גיוון אין פרושו היעדר קווים אדומים. ציונות דתית איננה לאומנות ובוודאי אינה יכולה להניח, במרומז או במשתמע, לאלימות נגד ערבים או נגד כוחות הביטחון לחסות תחת כנפיה. גם אם תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב מאיר כהנא למדו לדבר בדיפלומטית, וטוב שכך, משנתם לא מסוכנת פחות. מי שחושב שאיתמר בן־גביר שינה משהו בעמדותיו כאשר הסיר מקיר ביתו את תמונת ברוך גולדשטיין לא יודע היכן הוא חי. ההתמתנות הרטורית, שנועדה ברובה לצורך עמידה באמות המידה שהציב בג"ץ להתמודדות לכנסת, אינה יכולה לחפות על המהות.
מעשית, רשימה שעוצמה יהודית היא חלק ממנה לעולם לא תהיה מפלגת הציונות הדתית, אלא לכל היותר מפלגת הציונות החרד"לית. השכבות הרחבות של הציונות הדתית בקושי מסוגלות לבלוע את סמוטריץ', למרות הקרדיט הרב שהן נותנות לכישרונו וליכולותיו. אם הרשימה תכלול גם את בן־גביר – הציונות הדתית פשוט לא תהיה שם. המיזם הפוליטי הציוני־דתי יקרוס.
מול הטענות הללו ניצב לכאורה קלף מנצח אחד: בן־גביר ומפלגתו שווים לטענת התומכים שני מנדטים, שניצולם יביא לניצחון מחנה הימין. על הטענה הזו היה בנוי מסע הבחירות של בן־גביר בסבב השני של בחירות 2019, לצד הספין שעוצמה יהודית מסוגלת לעבור לבדה את אחוז החסימה. ובכן: אחרי הבחירות הללו באו, כמה טוב, בחירות 2020, ולימדו את כולנו מה שווה מפלגת עוצמה יהודית בלי שטיקים ובלי ספינים: 19.4 אלף קולות, כחצי מנדט ולא יותר. מאחר שצירוף אנשי עוצמה יהודית גם מבריח מצביעים, השווי הנקי של המפלגה נמוך בהרבה מבחינה אלקטורלית. כאשר מעמידים את התועלת המפוקפקת אל מול הנזקים הערכיים והמעשיים, לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להגיע למסקנה הנכונה.
