מצבי משבר, כמו מגפת הקורונה, מאירים את מצבה האמיתי של חברה לטוב ולרע. וכך, בשעה שהמגפה הציפה אל פני השטח את רוח ההתנדבות וההתגייסות שקיימת בחברה הישראלית, שהומחשה היטב בתפקודם של הרופאים, האחיות והמורים, כך היא גם העלתה על פני השטח את מגמות ההתפרקות.
בראש ובראשונה, התפרקות שלטון החוק. שני מגזרים גדולים, החרדים והערבים, צפצפו בגדול על כל הנחיות הזהירות, כאילו המגפה אינה מעניינם. כן, היו גם אחרים שעשו זאת – בלייני מסיבות ומתקהלי חופים – אבל לא באותו היקף, ובוודאי לא כפי שעשו החרדים, מתוך לגיטימציה ואפילו ליבוי של חלקים מהנהגת המגזר. החרדים עשו זאת בין השאר באמצעות הפוליטיזציה של אכיפת החוק; הידיעה שההזדקקות הפוליטית לנציגיהם בכנסת תמנע אכיפה ניכרת כלפיהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
משה מושקוביץ, האיש שהיה לאגדה
הבחירות הקרבות מזמנות לנתניהו אתגר חדש
משבר ההתנתקות החרדי: כשהביקורת מגיעה מבפנים זו כבר אזעקת אמת
יש גם סימני התפרקות בולטים פחות אבל חשובים. למשל: ארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים, כאשר במהלכן, על אף משבר הקורונה, הממשלות לא מצליחות לייצר יציבות. גם יצירת אינספור מפלגות חדשות, שאין הרבה הבדלים רעיוניים ביניהן ורבים מאנשיהן ערכו "שופינג" לפני שבחרו במפלגה החביבה עליהם, מעידה על משבר. הפוליטיקה כבר מזמן אינה הבמה למאבק רעיוני על דרכה של החברה, אלא עוד אמצעי של ישראלים מצליחים שכבר עשו לביתם להבליט את עצמם גם על הבמה הציבורית, או סתם "לנסות אתגר חדש" אחרי שמיצו את כל האחרים.
מהבחינה הזו, הצטרפותו של אביר קארה ו"השולמנים" שלו למפלגת ימינה היא הביטוי המקומם ביותר של התופעה. ימינה וראשיה הצליחו עד היום לעורר אמון בזהותם הערכית, גם בעיני רבים שאינם מסכימים עם תוכן ערכיהם. כשהמפלגה הופכת לביתם הפוליטי של אופורטוניסטים העורכים "שופינג" פוליטי היא מזהמת את הזהות הזו. ככלל, "שופינג" צריך לגרום למפלגה לפסול את המועמד, שהרי היא מעידה שהוא נאמן לעצמו ולא לרעיון כלשהו, וממילא יעזוב גם את מפלגתו ברגע שתוצע לו עסקה משתלמת יותר.
דוגמה אחרונה: מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהצביע לאחרונה על שקיעה מתמדת במעמדם של כל מוסדות המדינה, הוא נורה אדומה מבהיקה. רמת האמון בממסד היא תוצאה של התהליכים שתוארו, אבל גם משקפת תחושה שהמערכות אינן פועלות בהגינות ובאורח שווה לטובת כלל האזרחים, וממילא ההתנהלות המופקרת של "איש הישר בעיניו יעשה" צפויה רק לגדול.
יש סיבות רבות לתהליכי ההתפרקות, ותקצר היריעה מלפרוט את כולן. אבל אני רוצה להדגיש היבט אחד, דווקא מהתחום הרעיוני, שהוא אולי העמוק והמרכזי ביותר. כוונתי לתפיסה שטיפחו במשך שנים חלקים נכבדים מהאליטה התקשורתית, האקדמית, האינטלקטואלית והמשפטית שלנו; התפיסה המקדשת את זכויות הפרט על פני הראייה הממלכתית והאחריות המשותפת. לתפיסה הזו נולדה צאצאית מסוכנת לא פחות בדמות פוליטיקת הזהויות, שהחליפה את פוליטיקת הערכים. רוצה לומר: מכיוון שממילא אי אפשר לסמוך על כך שהמערכת הפוליטית תקדם ערכים משותפים, רצוי שכל קבוצה תקדם בעיקר את זהותה ואת ערכיה שלה, והטוב המשותף יושג, אם יש בכלל רצון להשיגו, כתוצאה ממשיכות החבל ההדדיות.
זו תפיסה הרסנית שהפכה לנבואה המגשימה את עצמה. נכון שגם בימים ששלט בכיפה רעיון הממלכתיות הוא לא מומש תמיד, ולעיתים קרובות מדי שימש כסות לניסיון של קבוצה אחת, שהציגה את עצמה כזהה עם עצם הרעיון, לנטרל קבוצות אחרות ולשלוט לבדה. אבל כל עוד הרעיון הממלכתי שולט אפשר לתבוע בשמו תביעות, והלא ממלכתי נזקק להתגונן ולהצדיק את מעשיו. ברגע שננטש הרעיון עצמו, נפתחה הדרך לפוליטיקה שבה "השיח מהפוזיציה" הוא שם המשחק, כמעט במפורש. ממילא, גם הממסד נחשב לא כמערכת ממלכתית, אלא כמשרת של מי ששולט בו באותו זמן.
מכאן שהדרך לתיקון עוברת בטיפוחה המחודש של תפיסת הממלכתיות והאחריות המשותפת. תנאי לכך הוא חיזוק תחושת השותפות של כלל המגזרים, במיוחד המגזר הערבי שמטבע זהותה של המדינה מרגיש מודר, וכן חיזוק התביעה לכיבוד שלטון החוק, במיוחד כלפי המגזר החרדי, שכבר מזמן אינו מודר.
