שתי הגדרות היו עד לאחרונה לשמאל ולימין. הראשונה כלל־עולמית: ההגדרה הכלכלית־חברתית. שוק חופשי כערך עליון, לעומת מעורבות המדינה בכלכלה. ההגדרה השנייה לשמאל וימין היא שלנו, ישראלית־מדינית. ארץ ישראל השלמה לעומת חזרה לגבולות 67' והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. גם כאן התקיים מנעד בין מולדת לחד"ש.
בשנים האחרונות נפל דבר בישראל. נפתר הריב בין כחול ולבן לאדום. האג'נדה המדינית של השמאל התרסקה ומסתכמת בארבעה או חמישה מנדטים שמרצ צפויה לקבל בקלפי. אין מפלגה טוענת לכתר שתניף דגל של שמאל מדיני. הוויכוח הוכרע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
העיתונאי החרדי ששבר את השתיקה סביב הפרעות החרדה בישיבות
"אני הולכת להיות שרת הדתות הבאה": מצטרפת חדשה לישראל ביתנו
רייטינג וגידופים בשידור חי: כשבן גביר וטיבי נפגשו אצל רינה מצליח
וכדרך הטבע, כשנפתר ריב אחד צצות סוגיות חדשות. סוף־סוף התפנתה החברה הישראלית לטפל בסוגיות הפנים. בכלכלה, בחברה, במבנה הפוליטי, בסוגיות דת ומדינה. כשקירות הבית הוקמו סופית, הגיע הזמן לעסוק בחלוקת החדרים, לצבוע קירות ולסדר רהיטים. מבחינת הימין, הגיעו ימות המשיח: שתי מפלגות רבות על הכתר, שתיהן מפלגות ימין. שני מועמדים רבים על תפקיד ראש ממשלה, שניהם אנשי ימין.
ופתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהשתנו ההגדרות. פעם הדשא היה ירוק, השמיים כחולים, ימין היה מי שמתנגד לפשרה טריטוריאלית ולפינוי יישובים, ושמאל היה מי שתומך בכך. לא כך בישראל מאז המשבר הפוליטי של אפריל 2019. לפי האסכולה הפוליטית החדשה, ימני הוא מי שנותן יד להמשך שלטונו של בנימין נתניהו, ומי שמסכל את שלטונו הוא איש שמאל. זהו, חד וחלק. נא להכיר את המפה הפוליטית החדשה ולשנן היטב את ההגדרות.
גוש הליכוד־יהדות התורה־ש"ס הוא גוש הימין. אז מה אם לאחר הבחירות הקודמות נתן בנימין נתניהו גט כריתות קואליציוני לציונות הדתית? אז מה אם אין בקואליציה היוצאת ולו שותפה ימנית אחת לרפואה? ממשלת נתניהו היא ממשלת ימין מעצם היותה ממשלת נתניהו. ממשלת נתניהו־ליצמן־דרעי־ניסנקורן־פרץ־שמולי היא ממשלת ימין לכל דבר. אה כן, היה גם אחד שקראו לו בני גנץ. החלוקה החדשה לא הייתה מביישת את ג'ורג' אורוול.
פינוי יישובים? פשרה טריטוריאלית? הפוליטיקאים הישראלים עמדו במבחן בפעם האחרונה כשאריאל שרון יזם את תוכנית ההתנתקות. וראו זה פלא. בנימין נתניהו, שהצביע כמה פעמים בממשלה ובכנסת בעד תוכנית ההתנתקות, הוא איש ימין. את גדעון סער, שהתנגד לתוכנית ופעל נגדה, מנסים למתג כאיש שמאל. מירי רגב שדבררה את פינוי היישובים בהתלהבות – ימינה ממנה רק קיר. לזאב אלקין, שפעל נגד ההתנתקות בשטח ונגד תוכנית ההתכנסות עם כניסתו לכנסת, מנסים להדביק תדמית שמאל. יעקב ליצמן, שהודות לאצבעות אנשי סיעתו הצליח שרון לשמר את הקואליציה עד למועד החורבן, הוא איש ימין מובהק. לעומתו נפתלי בנט ואיילת שקד הם אנשי שמאל. לאחרונה מתברר שגם מנסור עבאס הוא איש ימין, אמנם ימין מתון, ולעומתו אביגדור ליברמן שהתנגד להתנתקות הוא כמובן איש שמאל קיצוני. וחוזר חלילה. הדבר היה מצחיק אלמלא היה עצוב.
זה שנתיים נכשל נתניהו בהשגת רוב בבחירות לכנסת. זה שנתיים הוא מנהל את המדינה בתפיסה של "לא לעכל ולא לבלוע". זה שנתיים הוא אוחז בציפורניו בקרנות המזבח. אלא שראש הממשלה מסכן לא רק את היציבות, לא רק את המרקם החברתי העדין, לא רק את הכלכלה שעוד בטרם המגפה הייתה לקורבן בגלל ממשלות המעבר – נתניהו מסכן את ניצחונו האידיאולוגי של הימין.
לו פעל הליכוד כמפלגת ימין, היה עליו לקבור את האג'נדה המדינית של השמאל קבורת חמור ולדאוג שלא יישאר ממנה זכר. אבל בשל חששות מהיריבים הפוליטיים שקמו עליו מתוך הימין, פועל נתניהו במרץ להוציא מהקבר את היריב, ולהחיות את סדר היום של השמאל המדיני שסער, בנט וליברמן לכאורה ישתפו איתו פעולה. כי רק לנתניהו מותר לצרף לקואליציה מפלגות שמאל, זוכרים?
מבחינת הימין, התמודדות על השלטון בין נתניהו לסער היא חזון אחרית הימים. חבל שראש הממשלה, בניסיון להתמודד מול יריביו מימין, מעניק תנופה לסדר יום של שמאל מדיני שאבד עליו הכלח.
