"דרכון ירוק", "לנצח את הקורונה" ו"חיים עם קורונה" הם כולם מושגים שנולדו על רקע מבצע החיסונים הגדול בהיסטוריה האנושית והישראלית. ישראל והאנושות נמצאים במרוץ מטורף, לא רק בין הווירוס לחיסון, אלא בין החיסון לסבלנות האנושית שהולכת ופוקעת, ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. כולם רוצים את החיים שהיו להם טרום המשבר והם נמצאים רגע לפני הפיצוץ הגדול שיחזיר אותם למסעדות, לקניונים, למקומות העבודה, למופעים, למטוסים ארוכי הכנף ולרחוב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אל תילחמו בגלים: בגלל שמרנות, בן-גוריון נשאר נמל
– תושבי בני־ברק: "האש בערה שעות, התחננו שהכבאים יגיעו"
– מחיר הכתר של אסד: אובדן שליטה ומלחמת צללים
אמנם הסגר השלישי הוא הארוך והקשה ביותר, אבל יש לא מעט אופטימיות באוויר ותחושה שתכף נגמר. אם תרצו, התזה הקבלית על הרגע החשוך ביותר של הלילה שלאחריו מגיע השחר. אולם החדשות הפחות טובות הן שהתחושה הזו שקרית במקצת ולא מתכתבת עד תום עם המציאות.
המושג הזה, "סוף הקורונה", חמקמק משנראה. מנקודת מבט רחבה וכוללת בהחלט ניתן לראות את סוף הקורונה, בעיקר בגלל מבצע החיסונים, אבל הסיפור רחוק מהכרעה. מי שמחפש נוקאאוט חלק ואלגנטי קצת מדמיין.
שתי תובנות בסיסיות צריך להניח כאן כדי להבין את המציאות הזו אליה אתייחס כ"סוף מתמשך" או "סוף בהמשכים". האחת היא, שהקרב האמיתי שמתחולל כאן הוא לא רק בין הנגיף ובין החיסון, אלא בין האמונה המודרנית בכוחו של האדם לשנות ולעצב את המציאות במו ידיו, לבין העובדה, שלעיתים אנו מתעקשים לטשטש אותה, שהמציאות אינה רק תוצר מעשה ידיו של האדם ויש לה היגיון משלה.
נניח לרגע בצד את הדיון הפילוסופי על הגורמים לעיצוב המציאות זולת האדם הבודד, ונבין שתופעת הטבע הזו, הקרויה מגפה עולמית, חיה, נושמת ובועטת, שיש לה היגיון תפעולי משל עצמה, ושהיא עושה מאמץ אדיר כדי להמשיך ולהתקיים. כלומר, גם אם חשבנו שהשגנו ידע טכנולוגי שמאפשר לנו שליטה בנגיף, הרי שהוא נוטה להחזיר מלחמה שערה.
מאמצי הווירוס להמשיך ולשרוד באים לידי ביטוי בווריאנטים ובמוטציות שהוא מפתח. כרגע אין ביכולתנו להניח כי החיסון יעמוד בפני כל סוג של מוטציה. ההפך הוא הנכון. מצד אחד אנחנו מספיק חכמים כדי להילחם בו, אבל מצד שני אנחנו לא קובעים את כללי המשחק עד הסוף ולכן לא יכולים להכריז על קץ המגפה, על משקל "קץ ההיסטוריה", שלאחריה נחיה באוטופיה מושלמת.
התובנה השנייה היא שלא רק שהמציאות אינה נשלטת עד הסוף בידי בני האדם, נבונים וטכנולוגיים ככל שיהיו, אלא שבעולם הרשתי בו אנחנו חיים, "כולם ערבים זה לזה" מעולם לא היה נכון יותר. והרשתיות הזו היא המאפשרת לנגיף להתפשט ובאותה העת גם לייצר עוד מוטציות, גם במציאות של חיסון ובמהלך של התחסנות.
לשתי התובנות הללו יש משמעות מעשית לשיח אודות "סוף הקורונה" מאחר שברור שהניצחון הכלל אנושי על המגפה, גם בהינתן חיסון בר קיימא, עדיין רחוק. הנגיף נוכח ולא מוותר. התפתחות מוטציות עמידות לחיסון זו אופציה סבירה, ולכן ישראל יכולה לאתגר את המגפה אבל לא להביס אותה.
היא יכולה לעשות זאת בתוככי המדינה פנימה, אם רק תאיץ משמעותית את מבצע החיסונים שאמור לצמצם את ההיתכנות להתפתחות זן עמיד. אבל הדבר המשמעותי שעל ישראל לעשות הוא להינתק מהעולם ולהכריז כעת, ללא דיחוי, על מבצע ההינתקות הלאומי – באוויר, בים וביבשה. אין יוצא ואין בא. המהלך של נתניהו לסגירת נתב"ג הוא צעד בכיוון, אבל אינו יכול להיות מוגבל רק לתקופת הסגר, אלא עליו להיות מהלך אסטרטגי ארוך טווח שילווה את החיים במובלעת הישראלית נטולת הקורונה למשך חודשים ארוכים.
אם ישראל תתפקד כמובלעת נתיקה וסגורה לפרק זמן ארוך, ובתנאים מסוימים ומגבילים החיים פה יכולים לחזור לקדמותם. בכך תקטע לא רק את שרשראות ההדבקה של הנגיף בתוכה פנימה, אלא גם את נקודות הממשק הפיזיות בינה ובין סביבתה, הקרובה והרחוקה, שהופכות אותה לפגיעה-נגיפית תחת קיומן של מוטציות מתקדמות ומרושעות יותר מאלה הקיימות.
בתנאים הללו, לא תהיה כאן נורמליות דוגמת זו של טרום הקורונה, למגינת ליבם של רבים האוחזים בדרכון ירוק מזה ובדרכון כחול מזה. היא תהיה מסוג אחר לגמרי. אף אחד לא יעופף מפה לחו"ל, "הדרכון הירוק" יינתן למטרות של חופש תנועה בתוך המדינה, כולם יידרשו עדיין למסכות ולהקפדה וילדים יצטרכו ללמוד בקפסולות. זו תהיה שגרה ישראלית תחת קורונה, כזו שתנסה להפוך את ישראל לשמורת טבע או נווה מדבר במציאות עולמית של המשך המאבק בווירוס.
וכל זאת עד מתי? עד שיגיע האיזון בין מעשה האדם לבין תהליך התפתחות המגפה. וזה, כך הרושם גם מבלי להיות מומחה אפידמיולוגי, עלול לקחת עוד שנה ואולי אף יותר. שגרה – כן, אבל אחרת לגמרי. בסוף מבצע החיסונים אולי נוכל לומר שזה תם אבל לא נשלם. ברוח הפוסט מודרניזם של העידן הנוכחי גם המילה "סוף" מקבלת הגדרה חדשה וגמישה.
