למה מצב הרוח הפזרני שתוקף לעתים את ראש הממשלה ושר האוצר לחלק מיליארדי שקלים שלא מן המניין גם למי שלא צריך אותם לא נושב לכיוון בתי החולים לפעמים? נוהגים להגדיר את מערכת הבריאות שלנו לאורך השנים כרזה ובתת-תקצוב, ויחד עם זאת שרירית ואיתנה, אבל כמה זמן אפשר להרעיב מערכת כזו, ולצפות שתצליח להתגבר גם על מגפה בעיצומו של החורף?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סגירת השמיים: למעלה מ-600 עולים ייאלצו לחכות
– מפקד מחוז ירושלים הנכנס: אדם ראוי אך מינויו מעורר דאגה
– "אינני יכול להסכים": כשז'בוטינסקי סירב להתחסן בשנייה
שיא השיאים מתרחש בימים האחרונים. כתבה ששודרה אמש בחדשות 12 הראתה כיצד נהגי אמבולנס מגיעים לבתי החולים השונים ונאלצים להמתין שעות עד שמתפנה מיטה עבור חולה במחלקת קורונה. לעתים הם אף עוברים מבית חולים לבית חולים ונענים בשלילה שוב ושוב. על רקע הקריסה התקציבים, פתחו שבעת בתי החולים הציבוריים במחאה, אך הפערים בדרישות עדיין לא מאפשרים התקדמות אמיתית.
הנתונים שהוצגו בכתבה מזעזעים: מתוך 4,143 חולי קורונה שפונו לבתי החולים בחודש ינואר, 181 חולים המתינו 4-3 שעות לאשפוז, 32 חולים המתינו 5-4 שעות, 7 חולים המתינו 6-5 שעות ואילו שני חולים המתינו מעל שש שעות.
לכל נתון יבש מחובר אדם אמיתי שממתין באמבולנס. שרים יקרים, דמיינו שזו אימא שלכם, מסכת חמצן על פניה, שוכבת באחד האמבולנסים האלה והשעות נוקפות. ומה אם אימא שלכם היא בכלל אישה שלקתה בליבה בביתה, אבל אמבולנס לפנות אותה אין, כי הוא בדיוק סוגר חמש שעות בהמתנה למיטה?
אורן בלושטיין, המשנה למנכ"ל מד"א, התראיין בתום הכתבה וסיפר על צוותים של מד"א שמכלים את זמנם גם בבתים של חולי קורונה בהמתנה לאותה מיטה מיוחלת. הוא תיאר כיצד הגישו במד"א למשרד הבריאות תכנית לרפואה בבית שתאפשר להוריד שלושים אחוז מהפינוי של חולי קורונה לבתי חולים, אבל משרד הבריאות לא מקדם את התוכנית בקצב הראוי. הוא דיבר גם על ציוד תקוע שיכול היה לסייע לייעל את השירות אולם השימוש בו מתעכב חודשים ארוכים בשל בירוקרטיה נואלת.
כשכל המשק סגור כבר שבועות, רק אנשים שנחשבים חיוניים נשארו לעבוד, בהם גם כאלה שאמונים על אישור וקידום תוכניות מצילות חיים כאלה, אז איפה הם? למה הם לא מצדיקים את החיוניות שלהם, ומעבר לכל: למה הם מפגינים כזה ניתוק מהשטח הבוער?
הנתונים הקשים שמגיעים מבתי החולים יפחידו גם אנשים שסובלים ממחלות אחרות שדורשות טיפול מידי ויחששו עוד יותר מלהגיע לחדרי המיון. כך שוב ימותו אנשים שהזניחו בעיות שאינן קורונה. האם אפשר לקרוא גם להם קורבנות של המגפה? במידה מסוימת, בהחלט כן.
חלוקת המשאבים במדינה היא פוליטית. כסף לבחירות – יש, כסף לבתי החולים- אין. ההרעבה השיטתית של מערכת הבריאות אינה דבר חדש, אבל ההרעבה כמושג וכמגמה ממש בולטת בחודשי הקורונה וגובלת בהתעמרות של ממש במגזרים שלמים, לא רק זה הרפואי. מרעיבים את העצמאיים, מרעיבים את התרבות, מרעיבים את בעלי המסעדות, מרעיבים את בעלי האולמות. אותה הרעבה מתאפיינת בשילוב של אי העברת משאבים מספקים ובחינת סף השבירה של אותו מגזר.
אך העצירה של הזרמת כספים למערכת הבריאות היא כואבת ובלתי מובנת במיוחד, כיוון שהיא אמורה לסלול את הדרך לכך שגם שאר הענפים יחזרו לפעום. "העלות למדינה של שלוש שעות סגר זה הפער שיש בינינו לבין האוצר, זה בלתי נתפש", אמר בכתבה מנכ"ל בית החולים שערי צדק, פרופ' עופר מרין. זה באמת בלתי נתפש.
הבריאות אמורה להיות מעל הכול, אז מה זה אומר על מקבלי ההחלטות שלנו כשמחליטים להרעיב את מערכותיה באופן שיטתי לאורך שנים וכשממשיכים להרעיב אותה בחורף בשיאה של מגיפה? כך, בד בבד, מעכבים גם את תהליך ההשתקמות של כלל המשק והמדינה מהמגפה, את היציאה מהסגר השלישי. ההרעבה הזו היא סדיסטית ותשליך לשנים קדימה גם על מי שלא נאלץ להתייבש שעות באמבולנס.
"אנשים מתים ברעב לאוויר, זה מוות נוראי", אמר באולפן שישי האחרון ד"ר גדי סגל, הרופא שהקים את מחלקת הקורונה הראשונה שנפתחה בישראל. מה שברור זה שיותר ויותר חולים ימותו מרעב לאוויר אם ימשיכו להרעיב כך את מערכת הבריאות.
