הררי מילים נכתבו עד כה על התכווצות כוחה של הרשימה המשותפת בסקרים מ-15 מנדטים לעשרה, כשהחמישה הפורשים חושבים ברצינות לסלול דרכם למפלגות ציוניות. צמצום כוחה של הרשימה המשותפת ממריץ התארגנויות פוליטיות חדשות בקרב מפלגות ימין, הרואות בכישלון ההנהגה הערבית הזדמנות להגדיל את כוחן האלקטורלי בבחירות הקרובות. אחד הגורמים המשמעותיים שהביאו לפיחות הדרמטי בתמיכה ברשימה המשותפת היה המרד של מנסור עבאס, יו"ר סיעת רע"מ, שהחליט לשתף פעולה עם הממשלה בשנה האחרונה ולערער על הגישה הבדלנית של בל"ד, חד"ש ותע"ל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הנדל לפעילי להט"ב: "מחויבים לזכויותיהם כתפיסת עולם"
– כשמערכת הבריאות קורסת כלכלית, החולים מתים
– "לא רוצים לגדל אותו": בליכוד בוחרים להתעלם מסער
צעדיו של עבאס פורשו על ידו ועל ידי פרשנים כגישה פרגמטית במטרה לקדם פתרונות לבעיות החמורות שסובל מהן המגזר הערבי ולא זוכות למענה מהיר והולם בשל גישתם הבדלנית של שותפיו לרשימה. אולם נראה ששאלת היתכנות השותפות בין רע"מ לבין ממשלה ישראלית בכל זאת ממשיכה להדיר שינה מעיניהם של רבים, וראוי להניח שאלה חשובה זו על סדר היום בימים אלה.
רע"מ, הרשימה הערבית המאוחדת, הינה הזרוע הפוליטית של התנועה האסלאמית הדרומית. העומד בראשה, מנסור עבאס, נמצא ביריבות אישית מרה עם ראשי הרשימה המשותפת. אלא שעבאס אינו עצמאי לקבל החלטות כאלו. מוסדות התנועה האסלאמית עורכים בחודש האחרון ישיבות ארוכות כדי לשקול את התועלות לצד העלויות האלקטורליות של פרישה מהרשימה. הסיכונים שבפרישה המיוחלת מבחינת עבאס רציניים ביותר: הליכה עצמאית עלולה להוביל לסיום הקריירה הפוליטית הקצרה שלו, שכן ממצאי סקרים מצביעים בעקביות כי סיכויי המפלגה לעבור את אחוז החסימה גבוליים. נתון זה מעורר תמיהה בקרב גורמים פוליטיים האוהדים את הקו הפרגמטיסטי שמוביל עבאס בשנה האחרונה ומשוכנעים כי הציבור הערבי מאס ברשימה המשותפת ויצלח בקלות את סף אחוז החסימה.
אם כך מה ההסבר לממצאי הסקרים? מסתבר שרע"מ אינה זוכה לאמון רב בשל ביקורת ציבורית נוקבת כלפי התנועה האסלאמית הדרומית, האֵם הרעיונית של המפלגה, הנתפסת בעיקר כגוף אופורטוניסטי מושחת הנגוע בנפוטיזם. טענה נשנית וחוזרת בפי אזרחים ערבים-ישראלים קובעת כי כל מה שמעניין את התנועה האסלאמית הוא התעצמות כוחה הכלכלי בתוך המנגנונים הפוליטיים והרשויות המקומיות בהם היא מחזיקה. שליטתה בתקציבים עירוניים לטובת ארגונים, מוסדות חינוך ודת, אנשים ופרויקטים תשתיתיים המזוהים עמה, מתרחבת והולכת. לא פלא אם כך שהציבור הערבי איננו מתרשם מהצהרותיו של מנסור עבאס כי בשביל לפתור את מכת האלימות והפשיעה בחברה הערבית יהיה מוכן לשבת עם כל ממשלה. ניצני השותפות עם נתניהו שהצליחו לבלבל את המחנה הציוני, לא הרשימו את הציבור הערבי. רע"מ איננה זוכה לאמון ציבורי ולכן איננה ממריאה בסקרים. מבחינת הציבור הערבי, ובצדק, השחיתות של התנועה האסלאמית נתפסת לא פחות בעייתית משל ארגוני הפשע.
סוגיית התדמית הציבורית של רע"מ איננה היחידה שעל מפלגות ציוניות, הרואות היתכנות בחיזוק הקשרים השלטוניים בין ממשלת ישראל לבין רע"מ, להביא בחשבון.
סוגיה נוספת נוגעת לאופן התנהלותה הבדלני של התנועה האסלאמית, למרות התדמית שהיא משווקת כתנועה מתונה הלומדת להסתגל לשינויים פוליטיים ומדיניים. התנועה האסלאמית היא תנועת-בת של האחים המוסלמים והיא הופכת להיות ספקית שירותי הדת העיקרית עבור האזרחים הערבים, לא מעט באשמת מדינת ישראל שמאבדת את משילותה במגזר.
כשליש בלבד מן המסגדים בישראל מנוהלים על ידי אימאמים שמונו על ידי המחלקה המוסלמית במשרד הפנים. כשני-שליש אחרים מנוהלים על ידי ארגונים דתיים של התנועות האסלאמיות, הדרומית והצפונית, ועמותות דתיות מקומיות. לבד מזאת, למדינת ישראל נוח מטעמים כלכליים להותיר את שיפוץ המסגדים ותחזוקת בתי הקברות בידי הארגונים הללו. התנועה האסלאמית מעודדת את ראשי הרשויות הערביות להתנגד למינוי אימאמים מטעם המדינה והמדינה מוותרת גם בסוגיה זו מטעמים כלכליים כדי לחסוך בתשלום שכרם.
בפועל המדינה מותירה את תחום דת האסלאם בישראל להשתלטות עוינת של גורמים המזוהים עם התנועות האסלאמיות, גם אם מדובר בפלג הדרומי יש ביניהן המטים את פסקי ההלכה ודרשות המסגדים לשיקולים זרים. כל שותפות פוליטית עם רע"מ עלולה לבצר את ההשתלטות הזו ולעודד את המשך פריחתה. משום כך, שותפות פוליטית עם רע"מ שאיננה זוכה לאמון ציבורי, תתפרש כחיזוק מיותר של מעמד התנועה האסלאמית כמוסד דתי עליון.
ולבסוף, בראיה אסטרטגית ארוכת טווח, ראוי שמדינת ישראל תצמצם את התערבותה של התנועה האסלאמית כספקית שירותי דת עיקרית לציבור המוסלמי ותגביר את משילותה בתחום. למעשה, על מדינת ישראל להשקיע בפיתוח "אסלאם ישראלי" ממלכתי שאיננו ניזון מתנועות דתיות רדיקליות מחוץ לישראל אלא מתפתח בזיקה לריבונותה של מדינת ישראל, מכיר את התפיסות והלך הרוח של הציבור הערבי ושל המדינה היהודית כאחד, ואת ההקשר הפוליטי והתרבותי הרווחים.
המדינה חייבת להציע חלופה מוסדית דתית לשני הפלגים של התנועה האסלאמית. צעד קונקרטי ראשון בכוון ניתן לקדם באמצעות חיזוק משילותה של המדינה בתחום הדת על ידי הקמת מועצה דתית אסלאמית-ישראלית הכפופה למשרד הדתות, שתניח תשתית דתית-רעיונית של השתלבות מחד ומאידך, תאפשר יותר תקנים למינוי בעלי תפקידים רשמיים – האימאמים והמואזינים, ותלווה את פעילותם, תפסוק הלכה ברוח אסלאם החי תחת ריבונות ישראלית.
